מיכאל כץ

נובמבר 2018

​

הגעתי לחוג בשנת 1979.להלן נסיבות הגעתי: התואר הראשון שלי היה "משולש" – פסיכולוגיה, מתמטיקה, מדעי המדינה (אוניברסיטת

בר-אילן). עם סיומו, נסעתי לאנגליה ללמוד מתמטיקה. סיימתי דוקטורט במתמטיקה באוקספורד בשנת 1976.

חיפשתי עבודה בארץ במתמטיקה או בפסיכולוגיה – חשבתי שדוקטורט מאוקספורד "יסדר" אותי בכבוד באחת

 

האוניברסיטאות בארץ. זה לא כל-כך הלך. בכל מקום שמעתי טענות על קשיי תקציב. לעומת זאת, קיבלתי עבודה לשנתיים וחצי ב-London School of Economics, ועמדתי שם בראש צוות שסינתז את הפסיכולוגיה עם המתמטיקה. המעסיקה הישירה שלי הייתה פרופסור הילדה הימלווייט ראש החוג לפסיכולוגיה חברתית ב- LSE, מהפסיכולוגים המובילים בבריטניה.

איך זכיתי במשרה? למחלקה לפסיכולוגיה חברתית ב-LSE הגיע מענק רציני מה- BBC, במטרה לחקור את עמדות הציבור הבריטי כלפי השוק האירופי המשותף. הצוות בראשותה של פרופסור הימלוויט ערך סקרים רחבי היקף ועשירי תכנים לפני ואחרי הרפרנדום של שנת 1975 (שבו היה רוב גדול להישארות באירופה) . אני צורפתי לצוות המחקר זמן מה לאחר משאל העם, והמטלה שהוטלה עלי הייתה לעבד את מאגר הנתונים האדיר שנאסף במשאלים.

לימים פרסמנו ספר על הממצאים. אני הייתי שלישי בין שלושת המחברים (שהופיעו על הכריכה בסדר אלפאביתי של שמות משפחה) ומכיון שבעת פרסום הספר כבר הייתי חבר סגל בחיפה עמדתי על כך שאירשם כ"Michael Katz – University of Haifa" למרות שבעת כתיבת הספר הייתי איש סגל של LSE.

מענק המחקר באנגליה הסתיים כמצופה אחרי שנתיים, ואז באתי ארצה וביצעתי שוב סבב ראיונות מאוניברסיטה לאוניברסיטה. הגעתי לחיפה והיה לי המזל להתראיין אצל עוזר שילד, שהיה אז רקטור. נוצרה בינינו "כימיה". הוא הציע לי משרה. סיכמנו מראש שהמשרה שלי תהיה מפוצלת בין פסיכולוגיה וחינוך. כן, נאלצתי לוותר על המתמטיקה (אבל – מעניין שבכל השבתונים שלי בחו"ל תמיד יצאתי לחוגים למתמטיקה...).

אחרי שעבדתי בחיפה שנתיים, יצאתי לקנדה, וזאת על פי הסכם מוקדם, למשרה זמנית במתמטיקה והייתי חבר בקבוצת מחקר מרתקת. חזרתי ארצה אחרי קנדה, ולימדתי, בדרך כלל בחינוך ובפסיכולוגיה, קורסים בסטטיסטיקה, כמו גם "מבוא לפסיכולוגיה", וקורסים בפסיכולוגיה חברתית, כולל סמינרים ב-מ.א. בנושאים כמו: עמדות, קבלת החלטות. במשך כ- 30 שנה לימדתי את הקורס המרכזי בסטטיסטיקה ושיטות מחקר ל-מ.א. הקורס הזה קיבל אליו גם סטודנטים מצטיינים מחוגים                                                                   אחרים. כך הגיעו אלי גוסטבו מש, ערן ויגודה, ועוד סטודנטים מוכשרים שלימים התפתחו היטב.

אני אהבתי ללמד, והסטודנטים הרגישו את זה. האהבה                                                               להוראה נמשכה אצלי עד היום האחרון שלי, טרם הפרישה. בכל שאלוני משוב הסטודנטים קיבלתי 4.8                                                                   ומעלה (מתוך 5).

היה לי נוח למדי במשרה חצויה של חצי-חצי, בין                                                                          פסיכולוגיה וחינוך. בחינוך – הייתי אפילו ראש החוג 4 שנים וחצי. החוג כלל אז את מה שמפוצל היום                                                                 לארבעה חוגים ומנה כ- 1200 סטודנטים. אומרים שהייתי ראש חוג מצויין...

לקראת סוף הקריירה שלי, לימדתי בנות חרדיות ובנים חרדיים בשלוחה בבני-ברק "שיטות מחקר".  גם אותן ואותם אהבתי ללמד. זו הייתה חוויה מרתקת.

לאורך כל שנים הללו – משנת 1979 ועד פרישתי בשנת 2013, נשארתי בדרגת "מרצה בכיר". מדוע לא קודמתי? כי שמתי לב והשקעתי בעיקר בהוראה. בסך הכל פרסמתי מעט מדי. היה לי חשוב שיעריכו אותי, ואת ההערכה הזאת קיבלתי מתלמידי, אז לא נורא שלא קודמתי. אף פעם לא דחפתי ולא לחצתי שידונו בי לפרופ'-חבר. נשארתי "מרצה בכיר".

ש: זה לא מציק לך היום?

ת: אני שואל את עצמי איך זה שתלמידי נעשו ברבות הימים פרופסורים (למשל – אלה שהוזכרו לעיל), ואני נשארתי "מרצה בכיר". אבל אין בי שמץ מרירות. זו הייתה בחירה מודעת שלי. אין בלבי מרירות.

ש: האם לאורך השנים היו "נקודות מפנה" שהיית רוצה להזכיר?

ת: אני זוכר ששמחתי מאוד כשקיבלתי דרגת "מרצה בכיר". קיבלתי "מרצה בכיר", ללא קביעות. נשארתי מעט תקוע בין חינוך לפסיכולוגיה ובין מתמטיקה לפסיכולוגיה, לכן היה קושי מסוים למצוא רפרנטים שימליצו עליי. אגב, עד יומי האחרון באוניברסיטה לא קיבלתי קביעות, כי לא גרתי בחיפה. בשנות ה-80 האוניברסיטה דרשה מקום מגורים בצפון כתנאי לקביעות. לאחר מכן, כאשר התנאי הזה הוסר, כבר לאיש לא היה אכפת מעניין הקביעות.

בשנות ה-90 נעשיתי ראש החוג לחינוך: 1993-1998. הדרכתי עד היום למעלה מ-80 תיזות ולמעלה מ-20 דיסרטציות בפסיכולוגיה ובחינוך. זוהי "מנה" חריגה, שהיא רכיב במשיכה שלי להוראה ואני גאה בה. אהבתי ללמד כיתות ואהבתי להנחות בודדים.

                                                       אני טיפוס שלא מסתכסך עם אף-אחד. הצלחתי לסיים 40 שנות שירות באקדמיה בלי לרכוש לי שונאים...

                                                       סיפור פיקנטי על המאמר הראשון שלי: כתבתי מאמר על מודלים מתמטיים של מדידה בפסיכולוגיה. לא                                                                   העזתי לשלוח לכתב העת Journal of Mathematical Psychology, שהיה אז הטוב ביותר בסוגו. אז                                                                 שלחתי לכתב העת Psychometrika, שהיה לא פחות טוב בעיניי. העורך של פסיכומטריקה קרא את                                                                   המאמר שלי והציע לי להגישו בכל זאת לכתב העת Journal of Mathematical Psychology. עשיתי                                                                  כדבריו וקיבלתי דרישות לשינויים ותיקונים. יצאתי אז לקנדה ולא היה לי זמן לטפל בדרישות האלה. אחרי חודשים רבים, קיבלתי מכתב מהעורך שבו כתב לי שהם לא שמעו ממני כלום, אז הם החליטו לפרסם את המאמר אצלם AS IS, ללא הזדקקות לתיקונים. אגב, כל המאמרים (המעטים) שלי היו ב-Top. כתבתי מעט, אבל ברמת כתיבה גבוהה. היה קשה לי "לרדת" ברמת כתבי העת העתידיים.

ש: מפרספקטיבה של זמן, האם החוג שלנו התפתח בסדר?

ת: הדור הצעיר של החוג שלנו הוא מצויין, יש לנו אנשים מצויינים. הרמה של החוג לא ירדה. הסטודנטים שלנו בחוג היו תמיד טובים מאוד. כמי ששימש במשך שש שנים כיו"ר ועדת המ"א בחוג אני שמח לציין שהיום יש מגוון מגמות שמוצעות לסטודנטים ל-מ.א. יש גם שיתופי פעולה חדשניים (עם משפטים למשל). בקיצור, יש לי גאווה במה שתרמתי לחוג ולאן שהחוג הגיע.