לי גבר
דצמבר 2018
נולדתי בעיירה כפרית למחצה בלונג איילנד בשנת 1947. קיבלתי חינוך יהודי וציוני
קפדני למדי, שלאחריו התואר הראשון בפסיכולוגיה ובספרות אנגלית ואמריקאית נדמו
כבילוי קליל: למדתי באוניברסיטת ״ישיבה״ בניו יורק, ואחרי עליתי ארצה באוניברסיטה
העברית ובאוניברסיטת בר-אילן.
עם סיום חובות השמיעה של התואר השני בפסיכולוגיה קלינית, נסעתי עם אשתי
לאנגליה. באנגליה עשיתי דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית במחלקה לפסיכולוגיה רפואית,
(Psychological Medicine) בבי״ס לרפואה של אוניברסיטת ניוקאסל. ראש המחלקה היה סר מרטין רוט, שהוא אחד מאבות הפסיכיאטריה המודרנית. בנוסף, שימשתי כחוקר בכיר בבי"ס לרפואה באוניברסיטת ניוקאסל.
ב-1974 החלטנו לחזור לישראל. בהיותי באנגליה ניהלתי התכתבות עם ברי ברגר, שהיה אז ראש החוג, ועם מייק מרבאום שהיה ראש המגמה הקלינית. במקביל התכתבתי עם פרופ' חפץ, שהיה ראש השירות הפסיכיאטרי בבי״ח רמב"ם. עם שובי ארצה, התברר לי שחפץ ומרבאום החליטו (בלעדי...) שאני יכול להקים שירות פסיכולוגי שיהיה חלק מהמערך הפסיכיאטרי של בית החולים, ולעמוד בראשו. במסגרת זו טיפלתי, הדרכתי והנחלתי את אמנות הפסיכותרפיה לדורות של פסיכולוגים ופסיכיאטרים. ועוד הם סיכמו ביניהם שאלמד ואדריך בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה, כמורה מן החוץ, במקביל לעבודתי בבית החולים. אם כן, 1975 הייתה שנתי הראשונה כמורה באוניברסיטת חיפה, כך שאני גאה להימנות על דור מייסדי החוג.
הכניסה לתפקיד באוניברסיטה הייתה חלקה ונעימה. המודרכת הראשונה שלי היתה יהודית הראל. לימדתי טיפול קבוצתי וכן פסיכופתולוגיה ב-מ.א. בנוסף, מדי פעם, לימדתי כממלא מקום בקורס פסיכולוגיה אבנורמלית, לתואר ראשון.
באנגליה עסקתי רבות במחקר ואהבתי זאת מאד. בארץ, המשמעות מבחינתי הייתה השקעת זמן רב ומאמץ גדול להשיג גרנטים. זה פחות משך אותי ומיטב מרצי הושקע תמיד בשני אפיקים במקביל: בפסיכותרפיה - שעשיתי בבי״ח ובקליניקה פרטית; ובהוראה והדרכה של פסיכולוגים ופסיכיאטרים, הן בבי״ח, והן בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה, בהיקף של חצי משרה.
ראיתי ועודני רואה בהוראה ובהכשרה של פסיכולוגים יעוד ושליחות, ולא פחות מזה הנאה ותחביב.
באנגליה, זכיתי להכשרה מעולה שבמעולות, אצל הבכירים והטובים בתחומם. למדתי גישות טיפול שונות ומגוונות: דינמיות, התנהגותיות, קוגניטיביות, ניורופסיכולוגיות. אני מקווה שהצלחתי, לאורך השנים, להנחיל לסטודנטים, ולמודרכים שלי משהו מן העושר והעומק שהנחילו לי מוריי.
ב 1999 סיימתי את עבודתי בבי״ח רמב״ם, ומאז אני עובד בקליניקה הפרטית ובאוניברסיטה. אני שמח ללמד ולהדריך ומתכנן להמשיך כל עוד זה יהיה אפשרי. אני מרגיש שצברתי הרבה ידע לאורך השנים והמון נסיון. הייתי מאד רוצה להמשיך לשתף ולחלוק את הידע ואת הנסיון שלי עם הדור הצעיר.
האינטראקציה עם הסטודנטים הייתה ועודנה פורה גם עבורי. אני לומד מכל סטודנט ומכל מטופל. תחושת הראשוניות והייחודיות במפגש עם בני אדם, לא נשחקת.
מבחינת האני מאמין הטיפולי שלי, הרי שלדעתי חשוב להתאים את שיטת הטיפול למטופל. אני משתמש בתאוריות ובטכניקות בהתאם לצרכי המטופל ולאופי קשייו. רבים מהמטפלים בארץ דבקים בגישה טיפולית אחת, וכמעט מקדשים אותה. הגישה שלי היא התאמתית.
בנוסף, הן בטיפול והן בהדרכה, אני מאמין בתוצאות מעשיות. אני מנסה לפתח אצל המודרכים שלי "הרגלי חשיבה" קלינית. אני מעודד אותם לשאול שאלות ולחשוב באופן שיטתי.
באשר לנוירופסיכולוגיה, אשר כעת דומיננטית בחוג – ברור שיש קשר/חפיפה בין הפסיכולוגיה הקלינית והנוירופסיכולוגיה. יש פה השלמה דיסציפלינרית הדדית. לכן, אני מברך על ההתפתחויות שחלו בחוג. עם זאת, לדעתי, צריך להתקיים דו-שיח יותר אינטנסיבי בין חברי הסגל מהמגמות השונות.
