ראיון עם שלמה ברזניץ
31/7/2017
הראיון התקיים בדירתו שבחיפה
שלמה הוא יליד שנת 1936.
הגעתי לאוניברסיטת חיפה בשנת 1974 והתחלתי ללמד באוקטובר של אותה שנה.
במשך שנה- שנתיים לימדתי גם בי"ם 2 קורסים, במקביל לחיפה, ואחר כך התמקדתי
בחיפה. הקשר עם חיפה נוצר כאשר הייתי בשבתון בלונדון סקול אוף אקונומיקס
בשנת 1971-2 (הייתי עדיין חבר סגל באוניברסיטה העברית). חליפת מכתבים
התנהלה במשך כשנתיים נוספות כאשר הייתי בחל"ת במרילנד, ארצות הברית.
רציתי לחזור לי"ם, אבל צביה חששה מזה. היינו זוג צעיר. שנינו התגרשנו מבני הזוג
שלנו בירושליים והיה לא נוח לחזור לשם.
קיבלתי הצעות מבאר- שבע וחיפה. הסיבה העיקרית שבחרתי בחיפה- אחותי וגיסי ואמא שלי,- כולם גרו בחיפה.
מי שפנו אלי בזמנו היו ברי ברגר וצבי סובול שהיה דיקן הפקולטה למדעי החברה. אמנון רפופורט רצה גם הוא לעזוב את ירושלים ולעבור לחיפה, כך שלא הרגשתי לבד. באותם שנים היינו "צוות לעניין".
גבי ורבורג היה אז רקטור. התרחשה בינינו "אהבה ממבט ראשון", נכרתה ביננו ברית ידידות. אגב, לא מזמן חגגנו יום הולדת 90 לגבי. נשארנו בקשר כל השנים הללו. הוא שוחה מספר פעמים בשבוע. הוא קורא, כותב, עוקב אחרי התקשורת, הראש שלו בסדר גמור.
בסך הכל קיבלו אותי יפה מאוד בחיפה. למרבית הצער, אמי חלתה ונפטרה זמן קצר אחרי שהגעתי לחיפה. בנוסף, הייתי מאוד עסוק בשנה החיפאית הראשונה בליווי של ההריון של צביה עם נורית ובנסיעות לי"ם. בקיצור- הייתה שנה מסובכת.
ש: האם היו לך הצעות להישאר בארה"ב?
ת: כן, היו הרבה הצעות. אבל לא עלה על דעתי להישאר בארה"ב. גם בהמשך הקריירה שלי וגם בקריירה של צביה- קיבלנו הצעות קוסמות, רבות.
ש: מדוע אם כן, חזרת בכל זאת לישראל?
ת: כי עצם החיים שלי היו נס. ההישרדות שלי בשואה כילד בן 6 הייתה סימן בעיני לנצחיות ישראל ולתקומה. ישראל תמיד הייתה החלופה היחידה עבורי. זו מן מחויבות עמוקה, מעבר לכל שיקול אחר.
היו אז באוניברסיטה מעט מאוד פרופסורים מהמניין. הפועל היוצא היה שבשנים הראשונות- הייתי חבר כל הוועדות שאפשר להעלות על הדעת. גבי ורבורג חזר וביקש ממני ואני תמיד נעניתי בחיוב. די מהר התמניתי להיות "משנה לרקטור". כך גם נעשיתי יו"ר וועדת תכנון של האוניברסיטה.
קיבלתי אז שיעור חשוב במשקלה של השמרנות באקדמיה. הצלחתי להעביר בוועדה המתמדת החלטה לבטל את מועדי ב'. כל האוניברסיטאות תמכו בנו... ומחאו לנו כפיים (אבל לא זזו ממקומן). הסטודנטים איימו בשביתה, והרקטור- גבי- חברי הטוב - נאלץ לסגת.
בשנים הראשונות שלי בחוג לפסיכולוגיה לימדתי קורסים נוחים לי ומתאימים להעדפותיי: מבוא לפסיכולוגיה, הפסיכולוגיה של הלחץ, וכו'.
מאוד אהבתי את החוג לפסיכולוגיה בחיפה. כמה מהתלמידים שלי לשעבר (בירושלים) איישו את המשרות בחוג והייתה הרגשה של "חבורה". בחוג הייתה תחושה של גאות מתמדת ופיתוח מואץ.
החוג קיבל- הראשון מחוגי האוניברסיטה- אישור ממל"ג לתכנית דוקטוראט. הדוקטוראנטית הראשונה שלי הייתה חסי בן- צור שלימים נעשתה בעצמה פרופסור באוניברסיטה.
רבים נוספו לחוג בשנים 1975-1980: עוזר שילד הגיע לחוג, דוד נבון, עמליה ואשר. הייתה הרגשה שאנחנו יכולים להמריא. בלי להתנצל.
אני עצמי, יחד עם אמנון רפפורט ועוזר שילד- מצאתי עצמי בין המחמירים. כלומר, העמדנו בחוג לפסיכולוגיה סטנדרטים אקדמיים (פירסומים וכו') גבוהים שלא היה להם דומה בשאר חוגי האוניברסיטה. הדבר שימש מודל לכולם.
אחר כך נבחרתי לרקטור והקשר עם החוג התרופף. (רקטור ונשיא אינם מלמדים). כרקטור הייתי בקשר טוב עם רוטנשטרייך, יו"ר ות"ת. היכרנו כבר בירושלים, כאשר הייתי סטודנט שלו. הגעתי אליו בשם האוניברסיטה: טרם היו לנו באוניברסיטה ארגוני ידידות, שוחרים, ותרומות. בהשוואה לשאר האוניברסיטאות כמעט לא היו לנו משאבים חיצוניים. הצלחתי לשכנע את רוטנשטרייך לפצות אותנו באמצעות תיקצוב נדיב מות"ת. ובכך הועלתי לאוניברסיטה מאוד.
אחד המאבקים הגדולים שניהלתי כרקטור, היה מאבק כנגד הטכניון. ארבעה חברי סגל בכלכלה עברו מהטכניון אלינו בבת אחת. היום היו קוראים לזה "מחטף", כי המו"מ התנהל בחשאיות.
אני סיפרתי לרוטנשטרייך מראש על המהלך וכך הישגתי את תמיכתו.
עמוס חורב שהיה אז נשיא הטכניון- התפוצץ מרוב כעס. אבל האקט ה"לוחמני" הזה שינה בבת אחת את המעמד והתדמית של אוניברסיטת חיפה.
כאמור, באותן שנים של רקטורה ונשיאות (מילוי מקום)- התרופף מאוד הקשר שלי עם החוג לפסיכולוגיה, אבל זה התקבל כתהליך טבעי, תוצאה מהאחריות שהוטלה עליי שוב ושוב.
בעיה נוספת שהדירה שינה מעיניי בהיותי רקטור הייתה דמותו של אליעזר רפאלי, מקים האוניברסיטה ונשיאה הראשון. הימים היו ימי בחירות עירוניות ואליעזר התעניין בתפקיד של ראש העיר בחיפה. אליעזר ידע כי בכל האוניברסיטאות הוותיקות בארץ, הולכת ונוצרה נטייה לבחור בנשיא אשר בא מן האקדמיה. אליעזר לא בא מהסגל. הוא החליט, אם כן, לפרוש מהאוניברסיטה ולקח זמן עד שמצאנו לו תחליף. בבחירות העירוניות אליעזר הפסיד באחוזים בודדים במאבק מול גוראל.
באופן זמני, מילאתי בעל כורחי גם את מקום הנשיא.
בשנת 1982, יזמתי את הכנס "האנושות בשנת 2000". הזמנו אז לאוניברסיטה, 15-20 איש בעלי שם, מדיסציפלינות שונות, מכל העולם. הכנס היה ארוך מאוד- 8 ימים. כל המשתתפים התבקשו לחשוב מראש ולשוחח ביניהם- מה יקרה בעוד 18 שנה (שנת 2000).
מימון: חברה שרכשה זכויות של פירסום החומרים מהכנס נתנה 250,000 דולר, היינו כל כך טירונים אז באוניברסיטה. קנינו אז מזגני ענק, כדי למזג את הנורות של מצלמות הווידיאו... חלק מהכסף הלך על זה...
נשיא המדינה- יצחק נבון- נעתר להזמנתי לכנס והוא פתח את הכינוס בנאום מרשים.
הכנס נפתח עם קטעי נגינה של נבל וחליל צד ובראשם היצירה אווה- מריה של שוברט. זה קטע נגינה מרטיט, עבורי, עד היום, כי הוא ליווה את ימי ילדותי וילדותה של אחותי במנזר בצ'כיה, שם התחבאנו בזמן השואה.
בסך הכל, הכנס "mankind 2000" נתן צבע בינלאומי לאוניברסיטת חיפה. המשתתפים שנזכרו לעיל, שמשו לנו כשגרירים בשנים שלאחר מכן. נוצרו קשרים בין חברי סגל שלנו לבין מדענים מהשורה הראשונה בעולם.
כאשר התפטרתי מהרקטורה, חזרתי קצת לחוג. סיימתי את תפקידי ה"ממלכתיים" וחזרתי חלקית, לחוג ולמכון לחקר הלחץ. כפי שציינתי קודם, ההתפתחות שלי לעבר תפקידים כלל אוניברסיטאיים הייתה טבעית. לא כך היה הדבר כאשר חזרתי לחוג לפסיכולוגיה. התקשיתי להיקלט בחזרה לחוג. בתקופת היעדרי מהחוג, גוייסו חברי סגל חדשים רבים שלא היכרתי כלל.
את הסכסוך עם א. אינני מבין עד היום. הוא פעל כנגדי בכל פורום אפשרי בדרך שלא נראתה לי רציונאלית. אולי זה בא לו מקנאה. אחרי הכל, אני עצמי הבאתי אותו לחיפה. נוכח גל של עוינות זו בחרתי לעזוב את החוג ולעבור לחוג לב.א. מצטיינים.
במהלך השנים, חקרתי מספר נושאים: הפסיכולוגיה של הלחץ; היכולת (או אי-היכולת) לתגבר ולשפר את המערכת החיסונית ; שימור יכולות קוגניטיביות בגיל מבוגר.
פרשתי מהאוניברסיטה ב-2000.
בסך הכל- יש לי זיכרונות טובים מהחוג, ואני שמח שהייתי בין מקימיו.
