ראיון עם רחל סגינר
5/6/2017
הראיון התקיים במשרדה של רחל בפקולטה לחינוך בחיפה
[פרופ' רחל סגינר (בת 82) היא כיום ראש התכנית למ.א. בפסיכולוגיה חינוכית, ראש החוג
לפסיכולוגיה, ראש רשות המחקר.- במכללת עמק יזרעאל].
רחל: נחזור אחורנית מעט: התחלתי ללמד בחוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה (שהייתה אז שלוחה
של האוניברסיטה העברית), באוקטובר 1968.
לתואר ראשון למדתי באוניברסיטה העברית. יש לי הכבוד להיות בוגרת המחזור הראשון של החוג
לפסיכולוגיה הראשון בארץ (קוגלמס- "סאני"- הקים את החוג ובמחזור הראשון היו התלמידים- עמוס
טברסקי, תמי קרון, אלחנן מאיר, שלמה ברזניץ, אמנון רפופורט, עמנואל דונכין- מחזור קטן. 25
תלמידים בסך הכל). אחדים מתלמידי המחזור, ניצבו לימים בחזית הפסיכולוגיה העולמית. היינו כתה
של אנשים מוכשרים בצורה בלתי רגילה. ההישגים של בני הכתה הראשונה הזו, הן בישראל והן בעולם, חורגים מכל ניבוי סטטיסטי שהוא. מישהו צריך פעם לחקור איך התרחשה ה"מוטציה" הזו. אני חושבת שעצם הריכוז של אנשים מוכשרים הוליד העצמה של כל אחד מהם. כמדומני שהיינו המקרה הראשון בישראל של מיון לאקדמיה באמצעות מבחן פסיכומטרי.
המחזור הראשון הזה התחלנו באונ' העברית ב-1957-8, סיימנו ב-1960.
אם נחזור עוד קצת אחורנית- השתחררתי מהצבא ועבדתי במשהו פקידותי. במקרה ראיתי בעיתון מודעה על "בחינת קונקורס לפסיכולוגיה". דרשו 10 לירות כדמי הרשמה לבחינה. קראו לזה "בחינות פסיכוטכניות" ולימים נודע לי כי חיברה אותן ד"ר גינה אורתר. התלבטתי אם כדאי לבזבז 10 לירות.
כל כך מעטים היינו וכל כך מבוקשים שכבר בשנה ב' הרצינו ברחבי הארץ על פסיכולוגיה.
למשל, כשהייתי בשנה ג',- עוד לא היה לי תואר ראשון- עוזר שילד המליץ עלי ללמד פסיכולוגיה במכללה לכלכלת בית בפקולטה לחקלאות ברחובות. מתוך הרצאה חד-פעמית, המשימה הורחבה עד כדי סידרת הרצאות ושם פגשתי את יורי ברונפנברנר הנודע. הוא התרשם ממני לטובה. בעזרתו, קיבלתי מילגה לארה"ב, לאונ' קורנל.
מצאתי עצמי לומדת ל-מ.א אצל יורי ברונפנברנר.
חזרתי ארצה עם תואר מ.א. מקורנל ונעשיתי, שוב, למרצה בקורס לכלכלת בית.
בקורנל פגשתי את עידו, שלימים נעשה בעלי. עידו עשה דוקטוראט בהנדסה בקורנל, מתוך כוונה ללמד בטכניון (וכך היה).
חזרנו אחרי מלחמת ששת הימים. בסוף 1967. בינואר 1968 נולד יואב, בננו הבכור.
באפריל 1968 עוזר שילד (כן, שוב עוזר) שאל אותי אם אני רוצה ללמד בחיפה. הוא היה אז ראש החוג לפסיכולוגיה בי"ם שהיו אחראים על הקמת החוג בשלוחת חיפה. גרתי אז בחיפה ונראיתי לו בחירה טבעית, אולי גם בגלל קשרי הידידות הקרובה שהיו לנו בשנות התואר הראשון שלי.
ואז טילפן אלי יוחנן הופמן: "אמרו לי שאני חייב לקבל אותך לחוג לפסיכולוגיה. בואי וניפגש". הופמן, באצילותו, בא אלי הביתה (כזכור, היה לי תינוק- יואב). השבתי בחיוב.
הופמן הטיל עלי ללמד כמה קורסים בחוג החדש שזה עתה הוקם. שנה א' בפסיכולוגיה תואר ראשון בחיפה, החלה באוקטובר 1967 ואני התחלתי ללמד בחוג שנה לאחר מכן. עדיין לא היה לי דוקטורט ואף לא התקרבתי לזה.
הופמן הזמין אותי ואת עידו אליהם הביתה (כך התחילה הידידות שלנו). לימים הופמן עזר לי בכתיבת המאמרים שלי.
לימדתי שנה ב' "פסיכולוגיה חברתית" ו"מבוא לפסיכולוגיה" לשנה א'.
המורים שהיו אז- שאול סולברג, יוחנן (כמובן), (עמוס הנדל עשה אז דוקטוראט בברקלי), יואל נורמן הגיע שנה אחרי, סם- שנתיים אחרי.
היה גם אמריקאי או קנדי בשם אברהם (אלן) לוי.
אולי היו עוד מרצים שהגיעו מי"ם במוניות הלוך ושוב. קשה לי לזכור עכשיו.
יום אחד, מישהי מטעם הנשיא, (פרופ' אקצין) הציגה לי דרישה, בשם הנשיא, שאעשה דוקטוראט ("לפחות תתחילי").
פניתי לעוזר שילד וביקשתי שינחה אותי לדוקטוראט והוא הסכים. הנושא שלי היה- טעוני טיפוח. שוב, עוזר התגייס לטובתי.
רנה איל הייתה אז מזכירת החוג.
ואכן סיימתי דוקטוראט ב-1976.
כתבתי על ומתוך הדוקטוראט- 3 מאמרים. לצורך הדוקטוראט, עבדתי עם ילדים בכפר גלים, הדר העיר וכו'. זו הייתה התנסות לא פשוטה. עד היום אני סבורה שדוקטוראנט חייב להכיר את החומר, את החיים, באופן בלתי אמצעי.
כאשר הגיע זמני לבוא לדיון בקידום, היו לי רק 3 מאמרים והחוג לפסיכולוגיה החליט שזה לא מספיק. ( אמנון רפופורט: "נמאסו עלי ה"מרים" ו"הגברות"...). כלומר סולקתי מהאקדמיה.
הייתי מחוץ לאוניברסיטה כשלוש שנים שבהן עבדתי כאזרחית עובדת צהל במחנה מרכוס. (עם סא"ל נילי אלדר הנפלאה, מפקדת המחנה).
הייתה לי הצעה מרפא"ל. אבל החלטתי לחזור לאוניברסיטה.
ב-1978 או 1979 באתי לדבר אתך (נבו), אתה היית ראש החוג לפסיכולוגיה. אתה שאלת אותי אם אסכים "להתחיל הכל מחדש" בבית הספר לחינוך ואני השבתי בחיוב. הלכת ודיברת עם עוזר, הוא היה אז ראש בית הספר לחינוך, וכך נקלטתי בחינוך.
מי שקבלה אותי מאוד יפה בחינוך הייתה מרים בן- פרץ. לא שכחתי לה את זה.
בהתלבטות בין האוניברסיטה לבין להמשיך בצה"ל, הגעתי למסקנה שיותר נוח לי להיות אשה לא חשובה במקום חשוב (אוניב') מאשר להיות אשה חשובה במקום לא חשוב (מרכוס). זה אולי קצת פשטני...
עניין הקביעות הסתדר בחוג לחינוך והוא הפך להיות ביתי האקדמי. כי עם פסיכולוגיה- גמרתי כאשר החוג סירב לתת לי קביעות וכאשר הלכתי לצבא, למרכוס.
בשנות ה-90 התחילו להגיע אלי סטודנטיות לעשות עבודות מ.א. בחוג לפסיכולוגיה ורק אז התחזק שוב הקשר עם פסיכולוגיה. בתוך בית הספר לחינוך נוצרה קבוצה קטנה של "יוצאי פסיכולוגיה" שתרמה רבות לביה"ס לחינוך.
קיבלתי קביעות ביחד עם דרגת "מרצה בכיר" בסוף שנות ה-80.
תחומי המחקר שלי לאורך השנים היו: פסיכולוגיה חינוכית, עם דגש על הבטים חברתיים באוכלוסיות של צעירים.
נחזור לשנות ה-60:
הסטודנטים של החוג לפסיכולוגיה,- אני התחלתי ללמד את שנה ב', של המחזור הראשון. המחזורים היו אז קטנים: 25 סטודנטים לשנה. הם היו טובים. תמיד אהבתי ללמד.
כמה מהסטודנטים של המחזורים הראשונים התפתחו אחר כך נפלא כבוגרים. אני עדיין זוכרת אחדים- דויד יגיל, שלמה דובר, אלוני זמורה.
בשנים הראשונות- בתחילת שנות ה-70, הקצו לנו משרד משותף- לך ולי (ב. נבו) - ב"צוללת". לימים – בניין "המדרגה", זו כבר הייתה התקדמות משמעותית כי בתחילה היה חדר מרצים גדול אחד. ביום העצמאות היה משחק "חפש את המטמון" שאתה ועפרה ארגנתם.
תמיד הייתי אישה עסוקה מאד. כך התאים לי.
המראיין: האם את מתחרטת על משהו?
רחל: "החיים הובילו אותי במסלולים טובים".
לפני שנתיים, כאשר כבר הייתי למעלה מעשור בגימלאות, פנתה אלי עליזה שנהר, נשיאת מכללת עמק יזרעאל וגייסה אותי למלא שם מספר תפקידים. אני עושה זאת בשמחה. מוחזרתי..
הרגליים כבר אינן נושאות אותי בזריזות של פעם, אבל הראש עדיין בסדר.
