top of page

רענן ליפשיץ

דצמבר 2018

 

רענן: נתחיל מהסוף... אספר לך במה אני עוסק היום. אחר כך נחזור אל נקודת ההתחלה.

ובכן, לפני כשנה יצא לאור ספר בעריכה משותפת של דר' הני  זובידה ממכללת עמק יזרעאל

ושלי  בשם: "אין גבול: גבולות וסְפָר במאה ה-21" בהוצאת "ידיעות אחרונות". כרגע אני

כותב בעצמי ספר שכותרתו מסבירה את תוכנו: "אמיתות שקריות ושקרים מוסכמים". לספר

יהיו ארבעה חלקים: "ציונות", "הסכסוך", "אמונה חברה ופוליטיקה", ו "בן ציון והקיסר

מבלפוריה וקיסריה" וכן מבוא ("הדרך לפוסט האמת: מבורות ומטה-בורות לטראמפוטין ")

ואפילוג ("מדוע וכיצד לחשוב ביקורתית").

כעת נחזור לאחור.

התעסקות בעבר היא הזדמנות להפיק תובנות ממנו ועליו.

תובנה אחת שהפקתי בעקבות הריאיון שלך ברוך היא שמאז לימודי בבית הספר הריאלי (מכיתה א' עד י"ב) דרך לימודי לתואר ראשון בי"ם, שירותי בחובה ובקבע ולימודי לתואר שלישי בארה"ב, ביליתי במחיצת אנשים מאד מוכשרים, מה שתרם באופן מכריע להתפתחותי מכל הבחינות. כנראה שמסיבה זאת תשובתי למועמדים למגמה שתחקרו אותי על תכנית הלימודים בה הייתה: "בכל תכנית לומדים את מה שהסגל מלמד, לא רק בהרצאות או בהנחיה אלא בעיקר בהתנהגותו ומניסיונו. במקום לשאול אותי על המגמה שוחחו עם התלמידים במגמה". התובנה השנייה שהפקתי היא שרבים מעמיתיי בחוג היו גם מוריי, הן בי"ם והן בארה"ב. ספציפית, את המבוא למדתי אצל שלמה ברזניץ  ועוזר שילד ז"ל. יוחי אשל, יואל נורמן ז"ל, עמליה ואשר קוריאט (לימים חתן פרס ישראל) וסם רקובר "תרגלו" אותי כעוזרי הוראה. לבסוף, בלימודיי לתואר מ"א באוניברסיטה של צפון קרוליינה למדתי אצל פרופ' אמנון רפופורט. מסקנה: העולם באמת מסתובב.

השלמתי את לימודי לתואר ראשון בפסיכולוגיה וספרות אנגלית לפני שירות החובה. בין מוריי היו פרופ' ישעיהו לייבוביץ' ודני כהנמן (אז דר' ולימים חתן פרס נובל). רבים מבני ובנות מחזורי היו ברבות הימים פרופסורים בארץ ובחו"ל, אחד זכה בפרס ישראל, ושני אחרים הגיעו האחד לראשות ממד"ה והשני לניהול מוזיאון ישראל. כישרון, כאמור, ממש לא חסר, הן בין המרצים והן בקרב התלמידים.

את שירות החובה עשיתי במדור פסיכולוגיה בחיל הים תחילה כעוזרו של בני שליט, אדם יצירתי בצורה יוצאת דופן ששימש עבורי כמודל לחיקוי כאשר חזרתי מלימודי הדוקטורט (באוניברסיטת פרדו באינדיאנה) להקים את מדור פסיכולוגיה בחיל התותחנים. לאחר שנתיים וחצי בתפקיד בתותחנים ביקשתי לעבור לשרת במכללה לפיקוד ומטה (פו"מ) לא כפסיכולוג/יועץ אלא כמדריך למדעי ההתנהגות (תפקיד שלא היה קיים). מטרתי העיקרית הייתה לעבור מתפקיד שולי בארגון (קרי, יועץ ממנו קל להתעלם) לליבת העיסוק – במקרה זה הדרכה – שהיא דבר מרכזי בפו"מ. שרתי בפו"מ שבע שנים במהלכן פיתחתי תכניות בשלושה נושאים: חשיבה ביקורתית, פתרון בעיות וקבלת החלטות בתנאי אי-ודאות. שיטת ההוראה הייתה התנסותית ובסיום כל תחום כתבו החניכים אירוע על בסיס ניסיונם האישי אותו נתחו תוך יישום המושגים שלמדו. הרווח שלי (שלא תכננתי מראש) כלל שלושה מדגמים של אירועים מחיי המציאות ושיטות שפתחתי לניתוח איכותני. אלו ואלו שירתו אותי היטב במחקר והוראה בעתיד.

לאחר 7 שנים בפו"מ החלטתי לעזוב את הצבא ולעבור לאוניברסיטה דרך שהות

באוניברסיטת בוסטון לצורך "הסתגלות" ובעיקר, כתיבת מספר מאמרים. השגתי מלגה

לשנה ממכון המחקר של צבא ארה"ב לניתוח אוצר האירועים שאספתי בפו"מ, ומכיוון

שרציתי לוודא שיהיה לי לאן לחזור, בדקתי שתי אפשרויות: ביה"ס למנה"ס באוניברסיטת

ת"א והחוג בחיפה. מכיוון שבאותו זמן גרנו ברעננה העדפתי את החלופה הראשונה. דיקן

ביה"ס הבטיח לקבל אותי בתנאי שאכתוב שלושה מאמרים. מהר מאד גיליתי שכתיבת

מאמר בר פרסום היא מיומנות יותר מורכבת מחיבור מלים למשפטים ומשפטים לפסקאות. לאחר שנה כתבתי לדיקן שבכוונתי להישאר בבוסטון שנה שנייה משום שלא הצלחתי לפרסם אפילו מאמר אחד. כתגובה הדיקן חזר בו מהבטחתו והודיע לי כי לא יוכל לשמור לי תקן. כשלעצמי, כאשר אני עצמי לקחתי חלק בבחירת חברי הסגל לחוג לפסיכולוגיה הקפדתי בתהליכי קבלת חברי סגל חדשים לבחון את אישיותם בדיוק כמו את מספר מאמריהם. השהיה במחיצת איש/ה לא סימפטיים אינה נעשית יותר קלה ככל שפרסומיו יותר רבים, לא לעמיתיו ולא לתלמידיו. הגעתי בשנת 1988 לחוג בחיפה, שהתברר כעדיף מכל הבחינות, ומשפחתנו הגיעה לזיכרון הנעימה יותר מרעננה שנעשית יותר צפופה מיום ליום.

החיים כמרצה נטול קביעות התבררו כהרבה יותר לוחצים משצפיתי. למרות שברוך ניסה להרגיע שמצבי תקין, בדומה לאחרים במצב זה, שלמתי בבריאותי. סוף טוב הכל טוב – ב-1993 הודיע לי ריצ'רד שוסטר שהיה אז ראש החוג, שעליתי לדרגת "מרצה בכיר עם קביעות". החיים הטובים בקומה התשיעית של "מגדל השן" בן 34 הקומות של אוניברסיטת חיפה הגיעו.

לעבודה באקדמיה (בעיקר אחרי קבלת הקביעות) מספר יתרונות: חופש בחירה גדול יחסית לעסוק במה שמעניין אותך. אני אוהב לחקור וללמד, בעיקר קבוצות קטנות של תלמידים צעירים, בעיקר כאלו שרוצים ללמוד ולא פוחדים לאתגר את המרצה. בנוסף אני נהנה מן השהיות, לעתים ממושכות, בחו"ל שהאקדמיה מאפשרת למרצים כפיצוי לשכר שאינו "תחרותי" בלשון הכלכלנים.  במגמה הארגונית/תעסוקתית לימדתי את הנושאים מבוא להתנהגות ארגונית, שינוי מתוכנן בארגונים ומחקר איכותני. שיטת ההוראה בכולם הייתה ניתוח אירועים שהכרתי בלימודי בארה"ב אשר מאפשרת "להכניס" את המציאות לכיתה, מצמצמת את ההוראה הפרונטאלית (שמדגישה שינון) ומעודדת דיון וחשיבה ביקורתית. כנראה שאני ושאר סגל המגמה הצלחנו במשימה האחרונה: לראיה - מפקדת ביסל"מ (ביה"ס למנהיגות) כתבה לי שהיא שמחה לקבל את בוגרי המגמה משום ש"הם יודעים לחשוב". בנוסף לימדתי סמינרי מחקר ל-ב.א. בנושאים חמדנות ושימוש בסימולציות התנהגותיות מודרכות מחשב בחקר קבלת החלטות (בשנים שונות). סמינרים אלו אפשרו לי לפתח שיטות מחקר עבור נושאי מחקר נוספים לשני תחומי ההתמחות המרכזיים שלי, קבלת החלטות נטורליסטית (natural decision making) ולמידה ארגונית.

בתחום המחקר הראשון התמזל מזלי בעת השהיה בבוסטון להצטרף לקבוצה שייסדה את הגישה שהייתה חדשה בחקר קבלת ההחלטות. בשונה מהגישה המקובלת, הגישה הנטורליסטית חוקרת  את תהליכי קבלת החלטות של מקבלי החלטות מיומנים בתחומי עיסוקם במציאות. את מחקרי בלמידה ארגונית עשיתי יחד עם מיכה פופר וויקטור פרידמן שלימד אז במכללת רופין. יחד פתחנו תיאוריה חדשה שפרסמנו בספר משותף.

בנוסף למחקר והוראה העבודה באוניברסיטה כוללת עבודה מנהלית. לא מילאתי את תפקיד ראש החוג מכיוון שכאשר מועמדותי נשקלה סבלתי בקיצים (בהם החוג נערך לשנה הבאה) מדיכאונות קיץ. תפקידי המנהל שמילאתי  כללו את ראשות המגמה וראשות ועדות המ"א והדוקטורט.  כראש המגמה ניסיתי לסייע לתלמידים לקצר את משך הזמן שנדרש לרובם לסיים את מחקר התזה בעזרת סמינר בשנה א' שהוקדש למציאת נושא וכתיבת טיוטה להצעה. (לשינוי זה הייתה גם משמעות כספית שנועדה לפצות על מיעוט המלגות). כמו כן היקף העבודה הוגבל ל- 40 עמ' ומאגר המנחים הוגדל בעזרת מומחים שאינם חברי סגל שהוזמנו להדריך תלמידים. לבסוף, ניסיתי לשנות את תודעת התלמידים שתפסו את התזה כנספח ללימודים

– ואפילו כ"עונש" - לתפיסה שמחקר בכלל והתזה בפרט הם רכיב אינטגראלי של ההכשרה

והעיסוק המקצועי. אנשי מקצוע טובים תמיד מתעדכנים בספרות, עובדים עם "ראש מחקרי"

ותורמים חידושים תיאורטיים אותם הם מדווחים בספרים וכתבי עת מקצועיים.

היבט נוסף וחשוב של ראשות המגמה היא גיוס חברי סגל חדשים. את מיכה גייסתי על

בסיס היכרותנו הממושכת בצה"ל, כולל תקופה של הדרכה בפו"מ) ושיתוף פעולה במחקר

על למידה ארגונית שהתחיל זמן רב לפני הצטרפותו לחוג. גיוסה של גלית ערמון ז"ל לווה

במאבק לא פשוט בו יישמתי את הידע שרכשתי בשיעורי המבוא שעסקו בפוליטיקה

ארגונית. ראש החוג ודיקן מדעי החברה, שכנראה חשקו בתקן שנדרש עבורה, התנגדו

לצירופה של גלית (החוג סבל מחסרון כרוני בתקנים). הייתי צריך לתמרן בין ראש החוג,

הדיקן, הרקטור והנשיא בווירטואוזיות... כדי להבטיח את המשרה לגלית.

פרשתי כפרופסור חבר שנתיים לפני גיל הפרישה משום שהרגשתי שמיציתי את עצמי ורציתי להתפנות לכתיבה בנושאים חדשים. בצד זאת המשכתי להנחות מחקרי דוקטורט ועתה אני מנחה את התלמידה האחרונה (אחריה אתפנה רק לכתיבה).

רענן ליפשיץ.JPG
רענן ליפשיץ .JPG
DSCN6636.JPG
bottom of page