ראיון עם עמנואל ברמן
21/5/2017
חלק א'
סיימתי מגמות קלינית וחברתית גם יחד במישיגן סטייט. סיימתי דוקטורט ב-1973.
הנושא היה חקר מקרה של אישיות רבת פנים (multiple personality), על סמך
ראיונות, תצפיות, ומבחנים פסיכולוגים רבים שהעברתי לשתי האישיויות וכן לבני
משפחתה של המטופלת. המנחים היו Robert Zucker, Bertram Karon, Harry Fiss.
מאיסט לנסינג שבמישיגן עברתי לחיות בניו-יורק. התלבטתי מאוד-ארה"ב או ישראל.
בינתיים- עד שאחליט- עבדתי בניו-יורק כפסיכולוג קליני, כולל בבית חולים לחולי
נפש המסונף לביה"ס לרפואה על שם אינשטיין, שם סיימתי תחילה התמחות
והמשכתי כחבר צוות. ב-1975 קיבלו אותי כמרצה ל"ישיבה יוניברסיטי" ולימדתי שם פסיכולוגיה קלינית.
כך שאחרי התקופה בניו-יורק הייתה לי התחלה של קריירה אמריקאית, אבל בסוף בחרתי בישראל. בניו יורק הרגשתי "בורג קטן" ורציתי לחזור לישראל כדי לתרום ולהשפיע. קיבלתי מישראל שתי הצעות. מחיפה ומבאר שבע.
העדפתי את חיפה, בין השאר, כי היה לי סנטימנט אישי לחיפה. בילדותי אבי תמיד לקח אותנו, כמשפחה, לטייל בחיפה. בנוסף, ההצעה מאוניברסיטת בן גוריון הייתה מהפקולטה לרפואה, והקדימות הראשונה שלי הייתה להכשיר פסיכולוגים קליניים.
המגמה הקלינית באוניברסיטת חיפה הייתה מאוד צעירה וביהביוריסטית באופיה. (מייק מרבאום עמד אז בראשה). ידעתי זאת מראש, אבל לקחתי "הימור" שאצליח להשפיע ולפתח גם את הכיוון הדינמי. המו"מ האישי שלי היה עם ברי שהיה אז ראש החוג. הרגשתי שאני מתקבל בזרועות פתוחות.
התחלתי ללמד באוקטובר 1976. בדיוק הייתה אז שביתה גדולה של הסגל האקדמי. זה הקל על ההסתגלות...
גרתי בחיפה עד 1985 (נסעתי כל שבוע להוריי שחיו בת"א). לקחתי על עצמי גם עבודה חלקית בת"א, בתכנית לפסיכותרפיה שמסונפת שם לפקולטה לרפואה. מאוחר יותר גרתי בתל אביב אך המשכתי להשקיע הרבה בעבודתי בחיפה.
עוד לפני שהתחילה התמודדות של ממש על האוריינטציה הבסיסית של המגמה הקלינית- מייק מרבאום, אמריקאי במקור, ביהביוריסט, ראש המגמה, גוייס לצה"ל. הוא חזר אחרי כמה שבועות מהטירונות הצהלית לעולים חדשים, והוא חזר שבור: הוא סבל שם מאוד, בין היתר כי לא שלט בעברית. הפרק הזה גרם לו להיעלם מישראל. פשוט נסע עם מרתה אשתו הישראלית לארה"ב ולא חזר. גם מיכאל רוזנבאום עזב כי קיבל תקן באוניברסיטת ת"א, כך שהמגמה הקלינית קצת התרוקנה. באפריל 1977 הציעו לי להיות ראש המגמה (הייתי בדרגת "מרצה" בלבד), הופתעתי, לא ציפיתי. אבל כנראה ממש לא הייתה ברירה. ראיתי בכך גם הבעת אמון מצד החוג.
הכנתי "מתווה פעולה" כתוב שכלל הכל. הצעתי תכנית שתמשיך ללמד את כל הגישות הקיימות במקצוע – דינמית, התנהגותית, מערכתית – אך תדגיש את ההבנה הדינמית ואת ההתפתחות האישית של התלמידים כתשתית לעבודת הפסיכולוג בכל גישה שהיא. היה פה שינוי די דרסטי לעומת הקיים. כתבתי מראש מה אני מתכוון לעשות (היה לי חשוב שלא יהיה "חתול בשק"), ובמבט לאחור אני רואה שרוב הכיוונים שהצעתי אכן מומשו.
הייתה אז תקופת צמיחה. היו תקנים פנויים באוניברסיטה, אז גייסתי את יעל לירון (במסלול ג'), את צפי דגני, את שמשון רובין שהגיע מארה"ב, ועמיתים נוספים. לאט לאט בנינו סגל, וכמעט כל השנים היחסים בתוך סגל המגמה היו קולגיאליים וענייניים מאוד, גם כשהיו לנו ויכוחים. הפכנו עם השנים למגמה מוערכת מאוד – לדעת רבים במקצוע, המגמה המובילה בארץ.
בתוך החוג היינו יותר קונטרוברסליים. רבים מראשי החוג ומאחוריהם "החבורה הירושלמית" (שילד, ברזניץ, רפופורט, שהיו מרכזיים באוניברסיטה בשנים הראשונות) שמו במרכז מטרותיהם את הדגש המדעי-מחקרי, וחששו שהמגמה הקלינית תהיה פרופסיונלית מדי ולא מספיק מדעית. טענו נגדנו שאנו יוצרים מגמה קלינית "בדלנית". היה כעס על כך שלא הסכמנו להוסיף שיעורי בחירה בתחומים אחרים של הפסיכולוגיה לסטודנטים במגמה (אנחנו חשנו שהשנתיים במ.א. הן "מיטת סדום", ובקושי מספיקים ללמד מה שחיוני בפסיכולוגיה קלינית). ההדרכה בקבוצות קטנות נתפסה כיקרה מדי מבחינת משאבי החוג. היו גם טענות בקשר לשיטת הקבלה למגמה. נתנו משקל נכבד לראיונות אישיים וגם לכתיבת "תיאור עצמי" כחלק מהליך הקבלה, מה שנתפס כסובייקטיבי מדי. ובינתיים, בשנים הראשונות שלי בחוג, לא פרסמתי כמעט כלום. הקדשתי כל זמני לבניית המגמה הקלינית.
מהשיחה איתך (אז היית ראש החוג) למדתי כי אני בסיכון גבוה של הדחה מהאוניברסיטה. לקחתי שנה של הפסקה מכל הפעילויות למעט הוראה והפכתי ל"מכונת כתיבה אנושית". קבעתי לעצמי יעד של 12 מאמרים בשנה. בסוף כתבתי באותה שנה 7-8 מאמרים ורובם התקבלו וזה הציל אותי. והנה, למרות שהיו לי מאמרים, אמרו לי הבכירים בחוג: "אלה לא מאמרים מספיק מדעיים", והעבירו אותי למסלול ג'. נשארתי במסלול זה עד צאתי לגימלאות.. מסלול גימל מיועד ל"מומחים" שעיקר כוחם הוא בעבודה המעשית. זה איננו מסלול אשר תאם את אישיותי ונטיותי. אבל החלטתי להשלים עם המהלך, מתוך הרגשה שהסיפוק בעבודת ההוראה חשוב לי יותר מהמעמד הפורמלי שלי ומתנאי ההעסקה (במסלול ג' נדרשות 12 שעות הוראה, ומקבלים חצי מהשבתונים), ומעולם לא התחרטתי על כך. עם הזמן קיבלתי אישור מהרשות ללימודים מתקדמים להנחות עבודות מ.א., והייתי קו-מנחה של עבודות דוקטורט, חלקן בשיתוף עמיתים מחוגים אחרים.
באותה עת הציעו לי תקן בביה"ס לרפואה של אוניברסיטת ת"א, אבל נשארתי בחיפה. ידעתי שמבחינת הסטודנטים לרפואה לימודי פסיכולוגיה הם שוליים, בעוד שבחוג לפסיכולוגיה ובפרט במגמה הקלינית מה שאני מלמד עומד בראש מעייניהם של התלמידים. עברו כעשר שנים עד שהועליתי לדרגת פרופ' חבר (מסלול ג'), ועוד כעשר שנים- לדרגת פרופסור מן המניין. הדחיפה שקיבלתי בשעתו להתחיל לפרסם השתלמה ובסופו של דבר פרסמתי עשרות מאמרים ופרקים בספרים בשפות רבות.
בנוסף למגמה הקלינית למ.א., שבשתי תקופות עמדתי בראשה, הייתי מעורב גם בלימודי הב.א. (בהעברת סדנה בתהליכים קבוצתיים ובניהול ההתנסות בשדה), וב-1990 יזמתי עם עוד עמיתים הקמת תכנית לאנשי מקצוע מטעם החוג, לימודי תעודה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, שפעילה בהצלחה רבה עד היום.
בשנים הראשונות של המגמה היו שתי סטודנטיות ש"מרדו" במגמה ולא הסכימו לטפל בפרקטיקום בשיטה הדינמית, הן דרשו ליישם רק טיפול ביהביוריסטי. ויתרנו להן. הן עשו רק טיפול התנהגותי (אז עדיין לא נוסף לו המרכיב הקוגניטיבי). צחוק הגורל הוא שכיום שתיהן פסיכואנליטיקאיות.
סיימתי לעבוד באוניברסיטה בגיל 68, בשנת 2014 , ויצאתי לגמלאות. פעילותי מתרכזת כיום בתל- אביב, שם גם אני מתגורר, בטיפול, בהדרכה ובהוראת פסיכואנליזה ופסיכותרפיה. כפי שפירטתי ברשימה שהתפרסמה ב"שיחות" נשארתי עם הרבה סיפוק משנות עבודתי באוניברסיטת חיפה. עם כל הויכוחים והסיבוכים שהיו, אני מרגיש שעשינו עבודה מצוינת, ועיצבנו דורות של אנשי מקצוע מעמיקים ומתוחכמים.
באשר להתפתחות החוג בשנים האחרונות, אני מתרשם שיש התקדמות מרשימה בתחומי מחקר רבים, בפרט באלה הגובלים במדעי המוח, אולם כמה מתחומי הפסיכולוגיה האקדמית המסורתית נחלשו, והצטמצמה גם התרומה להכשרת פסיכולוגים פרופסיונליים בכל ההתמחויות. בתחום הקליני, הדגש – הן בקבלה והן במהלך הלימודים – הוא על מחקר ועל טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, ופחתה ההשקעה בהתפתחות האישית של הסטודנטים כמטפלים ובהבנה הדינמית של עצמם ושל המטופלים. ייתכן שזו תנועת מטוטלת טבעית בין הדגשים השונים. ימים יגידו מה יהיו פני הפסיכולוגיה – ופני החוג – בדור הבא.
חלק ב'
טקסט של עמנואל ברמן (נכתב בשנת 2014, עם הפרישה לגמלאות).
זווית חדה ("שיחות" כ"ט, דצמבר 2014, עמ' 87-88)
שלום לך, חיפה
לפני 38 שנה, בשנת 1976, חזרתי ארצה לאחר שבע שנות לימודים ועבודה בארצות הברית, והצטרפתי לסגל החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. עם יציאתי לפנסיה עולות בי מחשבות רבות על השנים הארוכות שלי שם.
שנה לאחר שהגעתי, החליט מי שהיה אז ראש המגמה הקלינית, מייק מרבאום, לחזור הביתה לארצות הברית. חברי סגל בכירים בחוג פנו אלי והציעו שאקח על עצמי את התפקיד. הייתי מרצה צעיר, וההצעה עוררה בי חששות אך גם התלהבות. כדי להבהיר לחברים בחוג לאן אחתור אם אקבל את התפקיד הכנתי נייר עבודה, שמונח עתה לפני, מודפס בסטנסיל (טכניקת שכפול של המילניום הקודם, למי שלא הכיר) על נייר שהצהיב מעט.
כשאני קורא אותו שוב אני מוצא בו לא מעט רעיונות שהם עדיין אקטואליים: העדפה שלימודי הפסיכולוגיה הקלינית יהיו במתכונת של דוקטורט (מודל שלמרות כמה ניסיונות לא מומש עד היום, בעיקר בשל קשיי תקציב); רצון להכשיר "פסיכולוגים קליניים עם בסיס תאורטי רציני, עם יכולת לתרום לפיתוח נוסף של המקצוע"; הכשרה שתאפשר להעריך את בעיותיהם של המטופלים מתוך פרספקטיבה רחבה, הכוללת הקשר סוציולוגי-תרבותי, רקע משפחתי, מבנה אישיות הכולל "אספקטים מודעים ובלתי מוּדעים, קוגניטיביים ואפקטיביים", והבנת המישור הגופני והנוירולוגי; יכולת לשקול שיטות התערבות שונות, דינמיות והתנהגותיות, אינדיווידואליות, קבוצתיות ומשפחתיות, ופיתוח מיומנות בכמה מהן; הכשרה בשימוש במבחנים בצד חשיבה ביקורתית עליהם; קבלת סטודנטים בעקבות ראיונות אישיים מעמיקים שיעמדו על הפוטנציאל להתפתחותם; עידוד פסיכותרפיה אישית לסטודנטים; עבודות מ.א. רציניות, כמותניות, איכותניות ולעתים תאורטיות.
רבות ממטרות אלה אכן מומשו בחיפה, ותרמו להצלחת המגמה. הצלחה זו גם נבעה מעבודת צוות הרמונית של עמיתים רבים – כולל ראשי המגמה שבאו אחרי, חברי סגל בתקן, מורים מן החוץ, מתרגלים, מדריכי פרקטיקום – שבשל קוצר היריעה לא אוכל לצערי לפרט כאן את שמותיהם, אך תרומתם היתה חיונית. עבדנו עם מספר קטן של סטודנטים (לרוב 10-12 בכל מחזור) תוך השקעה אישית בכל אחד מהם, ביחסים לא פורמליים (לא פעם נערכו מפגשים בבתי המורים) ובאווירה של אמון ועידוד. ההדרכה בקבוצות קטנות, גם אצל המרצים באוניברסיטה, השלימה היטב את ההדרכות במקומות הפרקטיקום. הדגש הדינמי לא היה אף פעם בלבדי, אך להרגשתי נתן תשתית מוצקה להבנה אישיותית עשירה של כל מטופל בכל גישה.
יחסו של החוג למגמה הקלינית היה תמיד מורכב. רבים מחברי הסגל בתחומי פסיכולוגיה אחרים שמחו על היוקרה ועל האטרקטיביות של המגמה, אך גם ראו אותה כבדלנית מדי. לא פעם הופעלו עלינו לחצים להפחית את היקף ההוראה הקלינית כדי לפנות מקום לתכנים לא-קליניים, או לשנות את שיטת הקבלה כך שמשקל הראיונות (ה"סובייקטיביים מדי") יפחת ומשקל הציונים ובחינות הקבלה ("מיכאל" ומאוחר יותר מתא"ם) יגדל. כמה מראשי החוג ראו בקבוצות הדרכה קטנות בזבוז משאבים. במשך רוב השנים עמדנו בלחצים אלה בהצלחה. רבים מאיתנו שילמו מחיר אישי על התעקשות זו (עיכובים בקידום, העברה ל"מסלול מומחים" עם תנאי העסקה פחות טובים כי מה שאנו מפרסמים הוא "לא באמת מחקר") אך לי ברור שהיא תרמה לשמירת איכות ההכשרה במגמה. בשנים האחרונות האוניברסיטה במשבר כספי רציני, והקטנת המשאבים הובילה לקיצוצים מכאיבים; וכן התפתחו מתחים פנימיים בתוך סגל המגמה, שלא היו אופייניים לה בעבר.
מראשית עבודתי באוניברסיטה הייתי מעורב גם בלימודי התואר הראשון, בין היתר בהנחיית סדנה בתהליכים קבוצתיים כל שנה, עם קו-מנחים שהתחלפו. קבוצות אלה, שהיו לא פעם מרגשות מאוד, אִפשרו לי היכרות קרובה במיוחד עם תריסר הסטודנטים שהשתתפו בהן כל שנה. שנים מספר אחרי שהגעתי לאוניברסיטת חיפה לקחתי על עצמי משימה נוספת, של ניהול ההתנסות בשדה בתואר הראשון, שאותה מילאתי ברציפות עד לאחרונה. הסטודנטים, שנשלחו לכעשרים מסגרות טיפוליות שונות בקהילה, התנסו ביצירת קשר עם ילדים ומבוגרים הסובלים מקשיים רגשיים, גופניים או חברתיים; ואף שהמשימה לא הוגדרה כטיפול הם רכשו לרוב ניסיון רב-ערך בהקשבה אמפתית, בחשיבה על הדינמיקה של יחסים מסייעים, בהבנת הדילמות והקונפליקטים שקשר כזה מעורר, ובשמירת גבולות וכללי אתיקה בד בבד עם מעורבות רגשית. גם כאן הושלמו ההדרכות במוסדות השונים על ידי קבוצות הדרכה באוניברסיטה שנוהלו על ידי פסיכולוגים קליניים צעירים ומוכשרים.
בשנות השבעים והשמונים הייתי שותף לניהול בית ספר לפסיכותרפיה בחיפה בחסות הג'וינט והמרכז הרפואי רמב"ם; אך לנוכח קשיים שונים במסגרת זו, יזמתי ב-1990 יחד עם עמיתים נוספים הקמת תכנית ללימודי תעודה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית בחסות החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. מסגרת זו, שפועלת בהצלחה רבה עד היום, היא בית הספר היחיד לפסיכותרפיה בארץ המסונף לחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה. היא מאפשרת לימודי המשך מעמיקים לבוגרי המגמה הקלינית בחיפה, לבוגרי מגמות טיפוליות מכל האוניברסיטאות (כולל בתחום החינוכי, הרפואי, ההתפתחותי והשיקומי), לעובדים סוציאליים, לפסיכיאטרים (מעטים לצערנו) ולמטפלים באמנויות.
השילוב בין שלל התכניות יצר מצב ייחודי. יש לא מעט פסיכולוגים שהתאפשר לי ללווֹת במשך עשרים או שלושים שנה ויותר. את חלקם הכרתי לראשונה בסדנה בתהליכים קבוצתיים בב.א., אחר כך לימדתי או הִדרכתי בלימודי המ.א. והפסיכותרפיה, ובהמשך עבדו אתי בצוות ההתנסות בשדה או כקו-מנחים של הסדנה הקבוצתית. את חלקם גם הנחיתי בעבודות מ.א. שהם יזמו (מכיוון שאינני חוקר אמפירי בעצמי, התזות שהנחיתי התבססו תמיד על רעיונות של הסטודנטים ואין ביניהן שתיים באותו נושא) ובכמה מקרים בעבודות דוקטורט (לרוב עבודות בין-תחומיות שהנחיתי יחד עם עמיתים מהחוגים לספרות, לפילוסופיה ולייעוץ באוניברסיטה). כמה מסטודנטים לשעבר אלה גם פגשתי כתלמידים, כמודרכים וכעמיתים בהכשרה הפסיכואנליטית שאליה הגיעו ברבות השנים, וחלקם מנהלים היום את לימודי התעודה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטה.
אפשרות זו ללווֹת עמיתים מבטיחים בתהליכי גדילה ארוכי טווח היא מקור של סיפוק מיוחד עבורי, אך היא מבטאת גם את ההמשכיות יוצאת הדופן שהתפתחה בקהילת הפסיכולוגים הקליניים בחיפה, ששומרת בצורות שונות על קשר עם האוניברסיטה לאורך זמן. רבים מן המדריכים והפסיכולוגים הראשיים במוסדות הטיפוליים בחיפה ובצפון הם בוגרי החוג לפסיכולוגיה על רבדיו השונים, ומוסיפים לתרום לו.
בעשור האחרון נעשיתי מעורב גם בפקולטה לחינוך באוניברסיטה, בחוג לייעוץ ולהתפתחות האדם, ובמיוחד במגמה
לביבליותרפיה שהיא חלק ממנו. כך נחשפתי לעוד קבוצה מקצועית ייחודית, וגיליתי שבין המורים, המדריכים והתלמידים בתחום זה יש מטפלים יצירתיים רבים. בשנים האחרונות, כאשר בקריטריונים לקבלה ללימודי פסיכולוגיה קלינית גובר משקלם של הבנת המחקר האמפירי ובחינת המתא"ם, לא מעט סטודנטים השואפים לעסוק בטיפול פונים להכשרה בתחומי הטיפול ביצירה ובהבעה, כולל ביבליותרפיה. מגיל צעיר מאוד (עוד לפני שעלה בדעתי שאהיה אי פעם פסיכולוג) הייתי תולעת ספרים, כך שהאפשרות לשלב בין האהבה לספרות יפה לבין העיסוק הטיפולי התאימה לי במיוחד. הסדנה על חוויית הקורא במפגשו עם הטקסט הספרותי, שקיימתי בעבר בחוג לפסיכולוגיה ובעשור האחרון במגמה לביבליותרפיה, גם הפגישה אותי מדי פעם עם סיפורים ועם יוצרים שלא הכרתי עד אז, שסטודנטים בסדנה בחרו כנושא לדיון.
כפי שהזכרתי, היו להתנסות שלי באוניברסיטה גם צדדים קשים ומתסכלים; אך כף המאזניים נוטה חד-משמעית לצד החיוב. אני עוזב אם כן את אוניברסיטת חיפה עם הכרת תודה עמוקה על מכלול האתגרים והחוויות שסיפקה לי במשך השנים.
emanuel@psy.haifa.ac.il [הכתובת לא משתנית].
חלק ג'
זווית חדה/עמנואל ברמן
הפסיכולוגיה בישראל: ימי משבר ואתגר
התקופה הנוכחית בפסיכולוגיה הישראלית (ולא רק הישראלית) היא תקופת משבר. למשבר זה יש שורשים רבים, וחלקם באים ממקורות שאינם קשורים ספציפית לפסיכולוגיה עצמה.
אזכיר כמה ממקורות אלה:
א. מדינות רבות בעולם המערבי מתרחקות מערכי מדינת הרווחה. הדבר בולט, בין היתר, בארצות הברית שבשליטת הרפובליקאים, בבריטניה תחת שלטון השמרנים, וגם בישראל. השלטון מפחית את מחויבותו לפתרון בעיות חברתיות, ומפריט שירותים חברתיים רבים כדי לחסוך בהוצאות, גם אם איכות השירות נפגעת. אזכיר דוגמה מובהקת אחת: פעם היו בארץ אחיות קבועות בכל בית ספר. האחות הכירה את התלמידים, עקבה אחרי מצב בריאותם, היתה כתובת עבורם ועבור משפחותיהם. מאז הפרטת השירות חברה מסחרית שזוכה מדי פעם במכרז מעסיקה אחיות בשכר זעום, משגרת אותן מבית ספר אחד למשנהו כדי לבצע חיסונים בזריזות ולרוץ הלאה. לא עוד קשר אישי ארוך טווח.
סכנות דומות אורבות לעבודת הפסיכולוגים בשירות הציבורי, בכל התחומים המקצועיים. ב"רפורמה בבריאות הנפש" יש אלמנטים דומים, למרות שהכותרות הרבה יותר חיוביות. העברת הטיפולים לקופות החולים היא סוג של הפרטה, שכן הקופות – אף שקמו לפני עשרות שנים כהתאגדויות חופשיות של אזרחים באקלים של עזרה הדדית – הפכו למעשה לחברות ביטוח. הן נאלצו להסתגל עם חילופי האקלים לכוחות השוק ולתקציבים הממלכתיים המצטמצמים. הן נמצאות לרוב בגירעון, ואין זה מקרה שהן מתקשחות, עד כדי מאבקים משפטיים עם חבריהן על מימון תרופות מצילות חיים שהן "מחוץ לסל".
גם בתחום בריאות הנפש – למי מגיע טיפול, כמה טיפול, בידי מי – שיקולים כלכליים נעשים גורליים. בבריטניה, לדוגמה, במסגרת המאמץ של השמרנים להוזיל את שירות הבריאות הציבורי, טיפולים רבים הועברו בשנים האחרונות מידיהם של בעלי מקצוע מתוחכמים (שעלות הכשרתם גבוהה) לידי "יועצים לבריאות הנפש" שעברו הכשרה קצרצרה וזולה יותר. גם בישראל הכריז מנהלה של אחת הקופות שהוא מעדיף לא להעסיק פסיכולוגים, אלא אחיות שיעברו הכשרה מהירה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי.
ב. האקלים בקרב הסגל באוניברסיטאות נעשה קשה ותחרותי יותר. מספר הפרסומים הנדרש לשם קבלת מינוי וקידום הולך וגדל. בשנים האחרונות גבר משקלו של ה-impact factor, המודד עד כמה מאמרים בכתב עת מסוים מצוטטים. כפי שכבר העירו מבקרים חדי ראייה, שיטה סטטיסטית זו דוחפת חוקרים לבחור נושאים שהם אופנתיים באותה תקופה, ולפרסם רק בכתבי עת שהם בלב הקונצנזוס. מי שבוחר נושא יצירתי ואישי שכרגע איננו "חם" (אפילו אם זה נושא שאולי בעתיד יתברר שפתח פתח לחידושים חשובים), מסתכן בכך שמאמרו יתקבל רק בכתב עת "שולי" יותר, שדירוגו נמוך יותר, וסיכויי הקידום שלו ייפגעו.
יש גם לחץ כבד של האוניברסיטאות (שבארץ המימון הממלכתי שלהן אף הוא מתכווץ) שחברי הסגל ישיגו מענקים מקרנות מחקר, וגם צורך זה דוחף לכיוון העיסוק במה שכרגע מקובל ונחשב. הלחץ הגובר לפרסומים ולהשגת מענקים הופך כל עיסוק אחר למכשול עבור חבר הסגל הצעיר. פסיכולוג באקדמיה שרוצה לעבוד חלק מהזמן בעבודה פסיכולוגית יישומית, או לעבור הכשרה טיפולית מתקדמת, עלול לשמוע מראש החוג שלו שהוא עושה טעות חמורה, שתאט או אפילו תגדע את התקדמותו בקריירה האקדמית שלו.
ג. התפתחות מחקרית חשובה ורבת ערך, המצאת ה-fMRI, תרמה להפיכת חקר המוח וה-neuroscience לנושא החשוב המבוקש, ועל רקע התהליכים שתיארתי באקדמיה דחקה לשוליים תחומים אחרים. אינני מתכוון רק לתחומים יישומיים – פסיכולוגיה קלינית, חינוכית, תעסוקתית-ארגונית וכן הלאה (מגמות רבות שעסקו בהם התכווצו או פשוט נסגרו) – אלא גם לתחומים מובהקים של מחקר אמפירי, כמו הפסיכולוגיה הקוגניטיבית הקלאסית, חקר האישיות, הפסיכולוגיה החברתית והפוליטית, וכן הלאה. התפתחות זו טילטלה מאוד את המאזן – שתמיד היה עדין – בין ההשפעה ההומניסטית בפסיכולוגיה (תחומי החשיבה והידע המקרבים את הפסיכולוגיה לפילוסופיה, לחקר הספרות והאמנות, להיסטוריה, ללימודי פרשנות ותרבות) לבין ההשפעה של מדעי הטבע. לא פלא שבאוניברסיטאות מסוימות נדונה האפשרות להעביר את המחלקה לפסיכולוגיה לפקולטה למדעי הטבע.
הסיכוי ללמוד את כתבי פרויד או ויניקוט, או את עקרונות הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית, באוניברסיטה ישראלית (וכך בעוד ארצות), הוא הרבה יותר גדול בפקולטות למדעי הרוח ולאמנויות, במסגרת לימודי מגדר, בלימודי פרשנות, במדעי הדתות או בחוגים לספרות ולקולנוע, מאשר בחוג לפסיכולוגיה כלשהו.
התפתחויות אלה במשולב מעצימות היום את הקרע בין הפסיכולוגיה האקדמית (במיוחד באוניברסיטאות) לבין השקפות העולם של רוב הפסיכולוגים המקצועיים בארץ, שבדרך כלל קרובים יותר לקוטב ההומניסטי. אפשר ורצוי לעודד פסיכולוגים ומטפלים בכלל להתעניין יותר בתוצאותיהם של מחקרים אמפיריים (זלזול בהם עלול להעצים היצמדות לדפוסי עבודה מסורתיים, עם מעט מדי התמודדות עם שאלות כמו "מה באמת עובד בטיפול"). אבל אין ספק שפסיכולוגים העוסקים בעבודה טיפולית (כמו גם מטפלים עם בסיס מקצועי שונה) ימשיכו להישען הרבה גם על מקורות אחרים, כמו אינטואיציה, אינטרוספקציה, הקשבה אמפתית, המשגה תיאורטית, השראה מיצירות ספרות ואמנות, וניסיון טיפולי מצטבר.
גובר גם הפער בין משאלותיהם של רוב הסטודנטים הפונים ללימודי פסיכולוגיה, שבדרך כלל נושאים את עיניהם לעבודה טיפולית, ייעוצית וכדומה, לבין הדגש המחקרי הדומיננטי של רוב המגמות למ.א. המוגדרות כיישומיות באוניברסיטאות. האוניברסיטאות שומרות על כותרת אטרקטיבית כמו "מגמה קלינית", שמקנה אפשרות להתמחות תואמת לאחר סיום הלימודים, אך הקריטריונים לקבלה נשענים כיום הרבה יותר על יכולות מחקריות, ולעתים מתקבלים גם תלמידים מבריקים עם ציונים מרשימים שכישוריהם הבין-אישיים וזמינותם הרגשית מרשימים פחות. במשך כמה שנים הם יתרמו הרבה לפרויקטים המחקריים של מוריהם (הם משתלבים כיום בדרך כלל בפרויקט ממומן של המרצה; מספר התיזות שמבוססות על רעיון מקורי של הסטודנט פוחת).
אולם בסופו של דבר, מכיוון שמספר מקומות העבודה לחוקרים בפסיכולוגיה הוא מטבע הדברים מוגבל, רבים מסטודנטים אלה ימצאו את עצמם בעתיד במרפאות ובמסגרות אחרות של עבודה טיפולית או ייעוצית עם אנשים במצוקה, שבהן יצטרכו להישען על יכולות שלא טופחו במידה מספקת במהלך לימודיהם, שבהם הדגש על התפתחות אישית ורגשית (באמצעות הדרכות, עבודה קבוצתית, עידוד לעבור טיפול בעצמם) קטן ממה שהיה בעבר.
במקביל, לא מעט מסיימי ב.א. בפסיכולוגיה, שמבינים מה אופיים של לימודי המ.א. בפסיכולוגיה כיום, וחלקם גם קיבלו ציונים חלשים בקורסים מחקריים ובבחינת המתא"ם, עושים הסבה לעבודה סוציאלית או ללימודי טיפול בעזרת הבעה ויצירה. אלה בעיני מסלולים רבי ערך הראויים לעידוד; אך יהיה זה עגום אם מקצוע הפסיכולוגיה עצמו, שמזה כמה עשורים הוא המקצוע הדומיננטי שמוביל הכשרת פסיכותרפיסטים בישראל, יידחק לשוליים בעולם הטיפולי. תהליך כזה הרי עבר כבר על הפסיכיאטריה, שעם הפיכתה לאמפירית-ביולוגית יותר (ובעיקר פרמקולוגית יותר) איבדה את המעמד המוביל שהיה לה בעבר בתחום הטיפול הנפשי.
ואם לחזור לפסיכולוגים המתחילים (ובפרט פסיכולוגים קליניים, רפואיים, שיקומיים, התפתחותיים וחינוכיים), הרי אחרי שיסיימו לימודים אוניברסיטאיים שההשקעה במחקר היא הדומיננטית בהם, הם עלולים להגיע למסגרות התמחות מוחלשות, בעקבות הרפורמה וקיצוצי התקציבים. הלחץ במוסדות רבים הוא כיום על אספקת שירות מוגבל בזמן (ולעתים שטחי) למירב הפונים, ואפשרויות הלמידה והצמיחה פוחתות. אנו שומעים על לא מעט פסיכולוגים ותיקים שפורשים מן השירות הציבורי; השכר והתנאים היו עלובים תמיד – גם זה היבט של הנסיגה ממדינת הרווחה – אך בעבר פיצו על כך תחושת סיפוק וגאוות יחידה, שנשחקות בעידן החדש הנוכחי. אנו שומעים על מנהלי מרפאות ומחלקות שדורשים (בעקבות "לחץ מלמעלה") לצמצם את הזמן המוקדש להדרכות, לסמינרים ולדיונים בצוות, כדי לאפשר יותר "שעות מגע" שהן הבסיס הכלכלי להישרדות המסגרת. ייתכן באמת שהיו בעבר מסגרות שהתפנו מעט מדי למטופלים מרוב השקעה בלמידה – אך מאידך, ללא אקלים של למידה רצינית בהתמחות, הפסיכולוגים של מחרתיים עלולים להיות קומפטנטיים פחות.
מה הכיוונים להתמודדות עם האתגר שמציב המשבר שתיארתי?
אין לי יומרה לפתרון כולל, אך אצביע על שתי התפתחויות חיוביות.
הראשונה היא התפתחות לימודי הפסיכולוגיה במכללות.
אני שומע לא מעט פסיכולוגים הכמהים שייווצרו בארץ בתי ספר מקצועיים לפסיכולוגיה, כמו אלה (בעיקר בארצות הברית) המעניקים תואר "דוקטור לפסיכולוגיה" (Psy.D.), שחלקם שוכנים באוניברסיטאות (למשל ראטגרס וישיבה) וחלקם עצמאיים (בית הספר המקצועי בקליפורניה, שיש לו כמה קמפוסים, הוקם על ידי הסתדרות הפסיכולוגים של קליפורניה).
זהו רעיון מצוין אך לא ריאליסטי. מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל הרבה יותר ריכוזית מאשר זו האמריקאית. תואר שלישי כלשהו נתפס כאליטיסטי ודורש פיקוח מחמיר. אם תעלה הצעה לתכנית Psy.D. במל"ג, יש סיכוי רב שתוקם ועדה לבדיקתה , ואחרי כמה שנים ועדה כזו (שישתתפו בה בעיקר פרופסורים בכירים לפסיכולוגיה שנאמנותם היא לזהותה המדעית-מחקרית, ולאו דווקא לאחריותה החברתית) תפסוק שאין מקום לחידוש כזה.
אולם באופן פרדוקסלי, מ.א. יישומי מהמכללות ממלא כעת בישראל תפקיד דומה לזה של ה-Psy.D. בארצות הברית. התואר השני היה ונשאר הבסיס האקדמי הנדרש מפסיכולוגים בישראל כתנאי לרישום בפנקס הפסיכולוגים ולהתמחות, והמכללות יכולות היום להעניק תואר כזה בלי להכפיף אותו להכשרה מחקרית מקיפה, ולאפשר עבודות גמר מגוונות, כולל מחקר איכותני, כתיבה תאורטית וכולי (מה שלא קל להעביר בחוגים לפסיכולוגיה באוניברסיטאות). יותר ויותר סטודנטים מעדיפים כעת מסלול זה.
בה בעת, מספר הסטודנטים הרב במכללות (שאליהם מתווספים לאחרונה גם בוגרים רבים של תכניות לימודים באירופה, שנעשו מבוקשות בין ישראלים) תורם לקושי הגובר להתקבל להתמחות, ולזמן המתנה בלתי סביר, "תקופה מתה" שוחקת בין הלימודים וההתמחות. ניסיון של משרד הבריאות לקצר את ההמתנה על ידי חלוקת תקציב המלגות בין מתמחים רבים יותר, תוך קיצוץ ניכר של ההקצבה לכל מתמחה, יצר משבר קיומי בחלק ממסגרות ההתמחות; יש סכנה שחלק מההתמחויות המרפאתיות האיכותיות פשוט יבוטלו.
התפתחות נוספת חשובה היא הפריחה המרשימה של בתי הספר לפסיכותרפיה, חלקם בחסות האוניברסיטאות (אך במסגרת חוץ-תקציבית שמאפשרת אוטונומיה רבה יותר) וחלקם מטעם גופים מקצועיים אחרים. פריחה זו, ושגשוגם של בתי ספר רבים למרות התחרות ביניהם, בולטת על רקע העובדה שהם אינם מעניקים תארים אקדמיים, והלימודים בהם אינם נדרשים לשם הסמכה חוקית כלשהי. (בין העובדים הסוציאליים הם נתפסים לעתים כתחליף להתמחות, שאינה ממוסדת במקצוע זה.אצל פסיכולוגים הם תמיד נוספים להתמחות,וכיום הלימודים ברובם מתאפשרים לבעלי התמחויות טיפוליות מגוונות).
נראה לי שהדבר מעיד על כך שפסיכולוגים, ועמיתיהם ממקצועות טיפוליים נוספים, כמהים מאוד לפתח ידע ומיומנות, ומוכנים להשקיע לשם כך מזמנם ומכספם גם כשהבסיס הוא וולונטרי לחלוטין. במצב שתיארתי, של היחלשות ההכשרה הטיפולית המובהקת הן בהרבה מסגרות אקדמיות והן בחלק ממקומות ההתמחות, תפקידם של בתי הספר לפסיכותרפיה נעשה גורלי יותר, ויש מקום לעודד את הלימודים בהם בשלב מוקדם יותר מאשר בעבר. בתי ספר אלה, המנוהלים על ידי מטפלים מנוסים לתועלתם של מטפלים צעירים, עשויים להיות מפתח לשמירה על איכות החשיבה והעבודה בתחום זה.
מבוסס על דברים בכנסים של התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית (פברואר 2017) והסתדרות הפסיכולוגים בישראל (מאי 2017). תודה לעמיתים שסייעו במשוב ובמידע.
Emanuel Berman
Sharp Angle
Psychology in Israel: Days of crisis and challenge.
