top of page

משה אלמגור טיקוצקי

יולי 2019

 

למדתי פסיכולוגיה קלינית בשנים 1979-1983 אצל טֶלֶגֶן, אחד האנשים המרכזיים בארה"ב

בחקר האישיות והדמות המרכזית במ.מ.פ.י (MMPI), באוניברסיטת מינסוטה. כאשר

סיימתי דוקטורט הציעו לי משרה באילינוי, שמפיין, ובמקומות אחרים בארה"ב. אני רציתי

מאוד לחזור לישראל והגשתי מועמדות לכמה מוסדות כולל לחיפה. אוניברסיטת בן גוריון

בבאר שבע הציעה לי משרה אך אני ניסיתי לבדוק גם במקומות אחרים.

יוחנן הופמן היה ראש החוג בחיפה (פעם שלישית). נפגשתי אתו, עם עמנואל ברמן, שמשון

רובין, ורותי שרבני. אחרי זמן קצר הודיעו לי כי התקבלתי. נדמה לי שזכיתי להתקבל לחוג

בחיפה כי למדתי במינסוטה והתמחיתי בטיפול המשפחתי, וענף כזה טרם היה בחיפה.

אחרי כשנה הרגשתי חרטה... עברה עלי שנה קשה מאוד. הלחץ היה גבוה, הסטודנטים לא דמו לאלו שחוויתי בארה"ב, אני גרתי אז ברמת גן והנסיעות לחיפה הרגו אותי. בני בית הלחמי שבפניו שפכתי את לבי, הגיב במענה אלמותי "באיזה מקום תוכל לעשות מה שאתה רוצה, מתי שאתה רוצה ועוד לקבל על זה כסף?". הייתי יכול להתווכח על הכסף, אבל הניסוח מצא חן בעיניי ונשארתי. התחלתי ב-1984.

מדוע בחרתי באוניברסיטת חיפה? כי המגמה הקלינית הייתה קטנה עם המון חופש פעולה לחברי הסגל. הרגשתי שאוכל לתרום תרומה של ממש למגמה ולחוג.

כבר ב-1985 נקלעתי למחלוקת משפטית, בישראל, לגבי תוקפו של שאלון ה-מ.מ.פ.י. הפכתי לעד מומחה (עד מטעם בית המשפט) ומאז נועצו בי שוב ושוב בקונטקסט משפטי. אני גם זה שניסח, לאחר שנים, את כללי הכתיבה והמבנה של דו"ח פסיכולוגי המוגש לבתי משפט.

ובכן, מספר שנים נסעתי הלוך ושוב מרמת גן לחיפה, כאשר נשארתי ללון בחיפה גרתי אצל מרילין ספר ואפי הנדיבים. פתחתי קליניקות פרטיות גם בתל אביב וגם בחיפה. בחיפה חברנו יחד 3 פסיכולוגים והקמנו את מכון "מיטל": אלי זומר, שלמה ברזניץ ואנוכי. עסקנו בייעוץ פרטי וייעוץ ארגוני, ובין השאר – שיקמנו את קיבוץ חפציבה.

רעייתי (נילי, ז"ל) ואני עברנו לחיפה ב-1990, ונכנסנו לבית החדש בשכונת דניה שבניתי יחד עם שרון ארליך, שהיה עוזר המחקר שלי וחברי הטוב. הבית נשרף אחרי 6 חודשים. עברנו חוויה איומה. התגברנו.

שנות ה-80 וה-90 היו, לגבי, שנים של מריבות/סכסוכים בתוך המגמה הקלינית. סכסוכים אידיאולוגיים שלעתים הפכו לסכסוכים אישיים. יום אחד הוזמנו, עמנואל ברמן ואנוכי, לדיון משותף סביב המקרה של דורה, פציינטית של פרויד. עמנואל נתן את הניתוח מתוך הגישה האנאליטית ואני מהגישה המערכתית. בדיון שלאחר הפרזנטציות התברר שההבנה שלנו הייתה מאוד דומה, אם כי שיטת הטיפול שונה בתכלית. עם כל זה, הרגשתי לא פעם איבה כלפי מצד הדור הוותיק של הפסיכולוגים הקליניים. אני הייתי צעיר-אמיץ ואמרתי את דברי בתוקף. בטיפשותי לא חששתי לגורלי בחוג, למרות שדרגתי אז הייתה דרגת "מרצה" ללא קביעות.

הייתי ראש מגמה (קלינית) פעמיים, וזאת למרות החיכוכים. לאחר מספר שנים החלו דיונים בהעלאתי בדרגה. בשלב הראשון קיבלתי מהחוג העלאה בדרגה ל"מרצה בכיר", הקביעות הגיעה מאוחר יותר, רק אחרי 3 שנים. אחרי שקיבלתי קביעות נשמתי לרווחה – גידלתי קוקו, עגיל באוזן וכו'...

כל הזמן הזה היו לי בעיות בריאות רבות. עברתי ניתוחים ברגל, ניתוחי גב, וכו'. הכל משתלשל אחורנית לפציעה שעברתי בצה"ל ב-1971.

הפציעה:

אוקטובר 1971, ברמת הגולן, בפעילות מבצעית, הייתי סמ"פ קורס מ"כים בהנדסה. בפעילות מבצעית יצאתי עם מחלקה של חניכי הקורס ועסקנו בחיבור מטעני חבלה סמוך מאוד לגבול הסורי באזור תל פארס. מישהו מכוחותינו הפעיל עלי את המטען מרחוק ואני נפצעתי אנושות. אושפזתי ברמב"ם במשך כחמישה חודשים ועברתי עשרות ניתוחים. אִבדתי רגל מתחת לברך, נפגעתי קשות בשמיעה, כוויות בכל חלקי הגוף, אצבעות יד אחת נהרסו, ועוד. תוך כדי הטיפולים ברמב"ם נכנסתי למצב של מוות קליני במשך כ-15 דקות. כאשר אני נשאל על החוויה, אני משווה אותה לסצנת הפתיחה של הסרט "פורסט גאמפ": הנוצה הלבנה המרחפת לה בשלווה וברוגע אין סופיים. כולם חשבו שאני כבר מת, בעצם כבר סווגתי כמת, ניתקו אותי ממכשירי ההנשמה, והפסיקו לטפל בי. טוב... כולם טעו, כולל הרופאים...

הוכרתי כנכה צה"ל. באוניברסיטה ובחוג עזרו לי כל הזמן בעניין הנכויות שלי.

בעקבות שירות מילואים כמפקד פלוגת רפואה, נפגעתי בגבי במהלך אימון פיקודי. עקב הפציעה היו לי גם בעיות גב קשות (נמשכו שנתיים!). בשיא כאבי הגב נאלצתי לעבור לכסא גלגלים.

נילי, אשתי השנייה, נפטרה ב-2007 ממחלת הסרטן. זמן קצר לאחר מכן, הכרתי את אורנה והפכנו לזוג. נישאנו רשמית אחרי 4 שנים נוספות.

 

מ.מ.פ.י:

לאחר שובי ארצה, החלטתי להצטרף לקבוצת המחקר של ה-מ.מ.פ.י במינסוטה. אמנם כבר היה בארץ נוסח בעברית של הגרסה הראשונה, אך עם הופעת הגרסה השנייה היה צריך להתחיל הכל מההתחלה: תרגום, עיבוד, נורמות, תיקוף. זה היה לגבי ה-MMPI-II (ראה פרסום של אלמגור, בודסקו, מונטג, נבו). לקח 10 שנים להכין את הגרסה העברית המוכרת (1993). אח"כ בנינו אלגוריתמים לפרשנות ה-מ.מ.פ.י. בזה אחר זה התחילו להשתמש ב-מ.מ.פ.י גופים גדולים: הצבא, בתי חולים פסיכיאטריים, שירות בתי הסוהר, משטרה, מכוני מיון – כולם החלו להיעזר במ.מ.פ.י. אני גאה בתרומה זו המשמעותית לחברה. לא צמחו לי מה-מ.מ.פ.י בעברית הרבה מאמרים וגם לא רווח כספי, אבל היישום הרחב נתן לי סיפוק.

בשנת 2016 קיבלתי דרגת פרופ' חבר. הפרוצדורה הייתה מאוד חלקה וקצרה – הייתה לי הרגשה שזה היה צריך להגיע מזמן.

באותו הזמן גם שיניתי את שמי וחזרתי לשם נעוריי, טיקוצקי, מתוך כבוד להיסטוריה המשפחתית. מרבית משפחתי נספתה בשואה.

 

הטיפול המשפחתי:

למדתי טיפול משפחתי במינסוטה בתחילת שנות ה-80. בעת ההיא לא היה קיים בתכנית האקדמית של החוג בחיפה אפילו קורס אחד בטיפול משפחתי. לא רק שייסדתי את התחום בחוג, אלא גם עברתי מתחנה לתחנה בחיפה ובאזור הצפון ושכנעתי שצריך להשקיע בזה, ללמוד את זה. לקח שנים עד שהמגמה הקלינית החליטה להפוך את הקורס "טיפול משפחתי" ו"הפרקטיקום בטיפול משפחתי" לקורסי חובה במגמה ובהמשך הקורס נלמד גם במגמות הטיפוליות האחרות.

לפני כשנתיים נבחרתי לתפקיד יו"ר האגודה לטיפול משפחתי בישראל. האגודה כולל כ-1,300 חברים ממקצועות טיפוליים שונים. התפקיד כרוך בקידום ההכשרה המקצועית של מטפלים משפחתיים מזמן לימודי ההסמכה כמטפל משפחתי (לאחר סיום תואר שני טיפולי) ועד להכרה בתכניות הלימוד הנלמדות באוניברסיטאות ובמכונים.

כמו כן, כבר ב-1991 עזבנו אשתי נילי ואני את מכון מ.י.ט.ל, והקמנו, יחד עם ד"ר רותי לירון, את מרכז "מפנה" אשר פועל עד עצם היום הזה. במרכז עובדים, בשיא, כ-13 אנשים כולל מתמחים. המרכז זכה, לאחר מאבק, להכרה כמרכז מוכר להתמחות של פסיכולוגים קליניים. הפילוסופיה של המרכז היא אקלקטית מתוך רצון לחשוף ולהיחשף למגוון גישות טיפוליות ונדמה לי שהצלחתנו הייתה גדולה. הכשרנו עשרות מטפלים ומדריכים בטיפול משפחתי ושימשנו בית להרבה מתמחים בפסיכולוגיה קלינית.

בינתיים עברתי שינוי פנימי. מאז שנילי נפטרה (מאי 2007) הסטתי את הדגש שלי מהאקדמיה (מחקרים, פרסומים...) לחיים הפרטיים, ולפיתוח גישה טיפולית הייחודית לי. הגישה נקראת FDS (Functional Dialectic System approach) והיא פורסמה בספר בהוצאת אוניברסיטת מינסוטה, במאמרים, עבודות תזה, וספר בעברית שכתבתי והוא בשלבי הוצאה לאור.

 

מה הלאה?

אני פורש בספטמבר הקרוב (2019). אני מתכוון להמשיך לעמוד בראש האגודה הישראלית לטיפול משפחתי וזוגי; בעוד כשנתיים, כלומר בגיל 70, אני מקווה להפסיק את הטיפולים הקליניים; אֶלְמָד תחומים חדשים (פילוסופיה ותולדות האמנות) ואעסוק בהתנדבות.

משה אלמגור.JPG
bottom of page