סוף דבר
?אז מה היה לנו בעשור הראשון
:חוג של מהגרי עבודה
כאשר בודקים מניין הגיעו ה"מייסדים", ניתן להבחין בנקל במקורות הבאים
האוניברסיטה העברית-
(ארצות הברית (עולים חדשים, ילידי ארצות הברית-
(ארצות הברית (ישראלים חוזרים)-
אירופה-
החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית (בראשותו של קוגלמס – "סאני") היה כבר בן 10 שנים וכבר היו לו דוקטורנטים ודוקטורים מוכנים ליצוא. אבל מירושלים הגיעו גם אנשי סגל שהתבססו שם, אך רצו באופקים חדשים.
גיוס הסגל לא נעשה על פי תכנית אסטרטגית: כפי הנראה לא נערך באותן שנים מעצבות דיון יסודי ומעמיק באשר לשאלה – איזו פסיכולוגיה נלמד ונחקור? אם בכלל התקיים דיון כזה, הוא הסתיים במהירות בהחלטה סתמית – "נגייס מרצים מוכשרים, יהיה אשר יהיה תחומם המדעי".
מעטים מאד מהמייסדים היו ילידי חיפה: יסורי הקליטה כללו אם כן, מעבר מגורים, שינוי התרבות האורבנית, שינויים בגנים ובתי הספר של הילדים, פרידה מחברים קרובים. אצל חלק מחברי הסגל חוויית המעבר נשארה "כטראומה".
:אשר אוניברסיטת חיפה יכלה אז להציע לסגל החדש היו ברמה נמוכה facilities -ה
מעט מידי משרדי סגל, ציוד מיושן (או אפס ציוד) במעבדות המחקר, צפיפות בחדרי הסמינרים, פיגור במיחשוב, וכו'. הרעיון שחבר. סגל באוניברסיטת מחקר (כמו אוניברסיטת חיפה) זקוק לתנאים בסיסיים הנחוצים למחקר, לא היה מובן מאליו, כפי שהוא כיום.
עוזר שילד – האדם מאחורי הקלעים (1930-2006): שמו של עוזר חוזר ומופיע בראיונות האישיים שנערכו לקראת ה"מורשת". עוזר היה האיש האחראי מטעם האוניברסיטה העברית על תכנית הלימודים וגיוס הסגל לחוג לפסיכולוגיה במה שנקרא בחומש הראשון – "השלוחה החיפאית". בתור שכזה הוא גייס/אישר/המליץ על לא מעט חברי סגל (הח"מ הוא אחד מהם). יותר מאוחר, באמצע שנות ה- 70, עוזר עצמו עבר מירושלים לחיפה. עד מהרה הוא נעשה ראש בית הספר לחינוך, אח"כ רקטור, ולבסוף נשיא האוניברסיטה. בעצמו איש מדעי ההתנהגות, הוא סייע רבות לחוג בחיפה.
מרבית העשור הראשון, ה"מייסדים" חיו בעיוורון מבחינת הקידום האישי של כל אחד מהם. רוצה לומר – הישרדות החוג, התקדמות החוג, ההוראה – כל אלה קדמו בחשיבותם לקידום. רק .publish or perish לקראת החומש השני, חדרה ההכרה בדבר ההכרח לפרסם. ה"מנטרה" המדיניות צפה אל פני השטח באיחור. עבור מספר חברי סגל, האיחור היה קריטי.
בראשית קיומה של המגמה הקלינית (ל-מ.א) היא נשאה אופי ביהביוריסטי (מייק מרבאום, מרילין ספר,מיכאל רוזנבאום, ....). במובן מסויים היא הייתה מסונכרנת עם המגמה שהתפתחה אז בארצות הברית. עם גיוסו של עמנואל ברמן ובחירתו כראש המגמה, התהפכו (בהדרגה) היוצרות והטיפול הקליני נעשה יותר ויותר דינאמי. המגמה הקלינית "חזרה אחורה והשתמרנה" (במונחים של הפסיכולוגיה הקלינית האמריקאית).
לקראת סיום העשור הראשון ניתן היה כבר להבחין כי החוג צועד בשני מסלולים נפרדים עם מעט חפיפה: מצויינות במחקר ומצויינות בהכשרת פסיכולוגים מקצועיים. [בתום עשור או שניים נוספים, התברר שאמנם החוג השיג מצויינות לאומית בשני המסלולים].
ה"מייסדים" כקהילה: בנוסף לקשרים המקצועיים שנוצרו בין חברי סגל שהגיעו לחוג – זאת יש לזכור – כפרטים, התהוותה חברות. מספר ביטויים היו לכך – ראשית, אירועים חברתיים משותפים. שנית – "אימוץ": סיוע מעשי בקליטת חברי הסגל החדשים ומשפחותיהם על ידי חברי הסגל ה"ותיקים" (לעיתים הפרש הזמנים לגיוס היה שנה-שנתיים בלבד...). שלישית, עזרה הדדית בכתיבה מדעית. ולבסוף - כאשר הסתמן קושי עבור חבר סגל זה או אחר – לעבור את משוכת הקביעות - אולתרו אמצעים שונים במאמץ קבוצתי, לדחות את רוע הגזירה, עד שהעניין יסתדר.
ועדיין הם רוכבים: קבוצת ה"מייסדים" אשר רואיינה לצורך הפרוייקט (כ- 20 במספר), הם כיום בטווח הגילים 75-85. למעלה ממחציתם עדיין פעילים מבחינה אקדמית/מקצועית - אם בהוראה, אם במחקר, אם בייעוץ, אם בטיפול.
