עפרה נבו-אשכול
קורות חיי במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה: "מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם"
סיימתי את לימודי מ.א בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטה העברית.
לאחר התנסויות שונות בתחום הקליני, החלטתי לחפש תחום אחר בתוך
הפסיכולוגיה שיהלום אותי יותר – וחשבתי על פסיכולוגיה של העבודה.
בירושלים עבדתי במכון הדסה בייעוץ ובמיון. במקביל הייתי מתרגלת
בתורת המבחנים )אצל גינה אורתר) באוניברסיטה העברית בירושלים
ובבאר שבע. לאוניברסיטת חיפה הגעתי בעקבות בן זוגי, ברוך נבו.
מאוד לא רציתי לעזוב את ירושלים. במבט לאחור, ניתן לומר שהלכתי
אחרי בן-זוגי ,כי היו לו שאיפות ומטרות ברורות. אני לא סימנתי מטרות
והייתי מאוד בתוך הנושא של גידול ילדים. אין ספק שגם התפקידים
המגדריים שלנו התוו את הדרך.
המעבר לאוניברסיטת חיפה היה מאוד משמעותי בשבילי. תחילה עבדתי כעוזרת הוראה ועוזרת מחקר של פרופ' יוחנן הופמן בקורס "גישות ושיטות בפסיכולוגיה". אח'כ הציע לי א.ב. יהושוע (בולי), שהיה דיקאן הסטודנטים,
להקים תחנה לייעוץ לסטודנט בבעיות קרירה ולימודים. התחלתי בכך בחדר וחצי שהיה משותף לנו ולעזרה ראשונה. בחדר הייעוץ היתה דרך קבע אלונקה וארון עזרה ראשונה...מהר התברר שהסטודנטים באים עם מגוון רב של בעיות שאינן דווקא בעיות של קריירה. אלי הצטרפו פסיכולוגים שונים ברובם קלינאים. תחילה פרופ' מרילין ספר, פרופ' פייר סולימן ואח"כ קיבלנו שטח גדול יותר בבנין הרב -תכליתי ופרופ' מייק מרבאום קיבל עליו את ניהול התחנה. כבר אז אפשר היה לחוש בקונפליקט בין הגישה הקוגניטיבית -התנהגותית לבין הגישה הדינמית . הייתה לי זכות גדולה ללמוד מאנשים רבים שהיו גם חברי סגל החוג בתחילת דרכו. המפגש עם פרופ' מתי לייקין לימד אותי רבות בתחום העבודה הקבוצתית. המפגש עם פרופ' מרבאום חיזק את נטייתי לגישה הקוגניטיבית.
המשכתי בהתמחות קלינית ובמקביל פיתחתי תכניות שונות בתחום הייעוץ: הכשרת יועצים, מרכז מידע, חוברות הדרכה, עבודה קבוצתית, עבודה עם חיילים משוחררים, עבודה בבתי ספר תיכוניים. תכניות לשיפור הרגלי - למידה.
השנים הראשונות של החוג אופיינו בלכידות חברתית. רובנו הגענו לחיפה מאוניברסיטאות אחרות (חלק נכבד מירושלים) חלק גם מארצות אחרות וניסינו להמשיך עם מסורות שהונחלו לנו עוד בתנועות הנוער ונמשכו בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית: משחק ביום העצמאות, מסיבת פורים היתולית, מפגש של קיטורים בערבי בחירות וטיולים משותפים. המשפחות הכירו זו את זו. נוצרה ערבות הדדית ומסורת.
בתוך כל זה התרחשה מלחמת יום כיפור, ברוך היה מגויס חמישה חודשים רצופים. אני שכבתי בשמירת הריון והחברות הוותיקות מירושלים והחדשות מאוניברסיטת חיפה התגייסו לעזור.
ב- 1976 נסענו לשבתון במישיגן. זו היתה תקופה נהדרת של למידה וקריאה. ביקור בתחנות ייעוץ בקמפוסים והכרות עם עולם חדש. החלטתי להמשיך ללימודי הדוקטורט. הנושא שענין אותי היה יצירת הומור בחיי יום יום. ההומור היה נושא שעסקתי בו עוד מלימודי ה.ב.א. ובו אף כתבתי את התזה המחקרית במ.א. בסוף השבתון כתבתי הצעת דוקטורט. את הדוקטורט עשיתי באוניברסיטה העברית.
נושא הדוקטורט: "תגובות הומור כביטוי לתוקפנות אצל יהודים וערבים בישראל: הדגשת היבטים שונים של הומור - יצירה, הערכה ודווח". האוניברסיטה העברית, 1980.
מנחים: פרופ' עמיה ליבליך בשיתוף עם פרופ' יוחנן הופמן.
אין לי ספק, שהנושא שנבחר הושפע מההוויה של אוניברסיטת חיפה, מהנוכחות של סטודנטים ערבים ואופיה המיוחד של חיפה עם רקמת היחסים המיוחדת בין ערבים ויהודים. וכמובן ממחקריו של יוחנן הופמן.
מעט לאחר החזרה לחיפה הוקמה ב- 1978 המגמה התעסוקתית - ארגונית במ.א. אני בניתי בה קורס שנתי מרכזי לשנה א' בתחום הייעוץ התעסוקתי וקורס שנתי מרכזי לשנה ב' שעסק בפרקטיקום בתחום הייעוץ התעסוקתי. מאוחר יותר יצרתי עם רענן ליפשיץ קורס שנקרא "פסיכולוגיה תעסוקתית-ארגונית בישראל" בו הציגו אנשים מן השטח את עבודתם. קבלתי אז דרגת "מדריך" ונעשיתי חברת סגל בתקן. בשנים הראשונות לימד במגמה פרופ' אלחנן מאיר את נושא הנטיות המקצועיות. למדתי ממנו רבות ואחרי מספר שנים התחלתי ללמד גם תחום זה. בנוסף נתתי סמינר לב.א בפסיכולוגיה של ההומור.
כאמור, ב- 1980 סיימתי את הדוקטורט באוניברסיטה העברית והתקבלתי כ"מרצה" בחצי/ שלשת רבעי משרה. התחלתי בכתיבה ובפרסום מחקרים.
מספר שנים אחר כך בדיון לגבי קידומי במסלול למסלול א' (מחקרי) לדרגת "מרצה בכיר" הוצע לי לעבור למסלול ג ' "המומחים." מסלול שלא נחשב כ'כ מכובד באוניברסיטה. בחוג לפסיכולוגיה היו מספר רב יחסית של אנשים במסלול זה ולדעתי זה שיקף את העמדה שהדגישה פרופסיונליות והכשרת אנשי מקצוע בתחומים השונים של פסיכולוגיה כחלק מהמנדט של החוג. למרבית האנשים במסלול זה היה עניין במחקר אך הוא לא היה מרכזי בזהותם. הייתה לנו תחושת שליחות וראינו את תפקידנו בפיתוח מקצוע הפסיכולוגיה ובהכשרת אנשי מקצוע טובים. ואמנם תלמידינו השתלבו בצבא ובתעשייה, במכונים, ובאוניברסיטאות. כיום שיש דגש רב יותר על טיפולים מבוססים על עדות מחקרית, הדברים השתנו. הקשר בין מחקר והשדה קיבל פנים אחרות. יש פחות סגל במסלול ג'. אני זוכרת לטובה את המפגש הטעון בראשותו של עמוס הנדל על " שתי התרבויות בתוך הפסיכולוגיה". בין המחקר לשדה , בין הגישה האיכותנית לכמותנית.
במבט לאחור, מאוד אהבתי ללמד ועוד יותר להדריך. למדתי רבות מתלמידי. הן מהשעורים שלוו בקריאת עבודות ומאמרים ובדיונים רבים. והן מן ההדרכות של התזות. היו לי תלמידים רבים שלימדו אותי וחידדו את הבנתי. למשל : דר' יונתן קסלר פתח בפני את הנושא של אלפרד אדלר וממנו למדתי על חשיבותם של זיכרונות מוקדמים. מדר' עינת גרינפלד למדתי על התהליך המורכב של הפשרה. מפרופ' ענת דרך זהבי למדתי על רכילות והקשר שלה להעדפות מקצועיות.
במרוצת השנים הדרכתי כ- 40 עבודות מ.א. ובתהליך זה העמקתי בנושאים שונים ביחד עם תלמידי. השפעה מיוחדת הייתה לפרופ' עמיה ליבליך שפתחה בפני את נושא הניתוח האיכותני ואישיותה המיוחדת עודדה את התפתחותי שלי.
במהלך השנים חוויתי הן סגירה של תחנת הייעוץ לסטודנט והן סגירה של המגמה התעסוקתית- ארגונית. בהחלט חוויה קשה של התמודדות עם פוליטיקה מוסדית והרגשה חזקה של אי צדק.
את שני הדברים הצלחנו לחולל מחדש. את התחנה לייעוץ באמצעות גיוס תרומות, ודיקאן סטודנטים מבין. את הקמת המגמה מחדש עשינו באמצעות עזרתם של רענן ליפשיץ ומיכה פופר שגויסו על ידי ועל ידי ברוך.
אני גאה במיוחד במחקרי מעקב שעשיתי על בוגרי תואר ראשון באוניברסיטת חיפה בשיתוף עם עמיתי- תלמידי קרלוס פייזר. מחקר שהוליד תוכנת מחשב בו סטודנטים יכלו לצפות בהמשך הקריירה של בוגרים מחוגים שונים. במיוחד אהבתי לעסוק במחקר מעקב על מסיימי תואר שני במחלקה לפסיכולוגיה בחיפה. בעיני, איסוף החומר, הממצאים, ניתוחם וכתיבתם היו מרתקים. עזרו בכך תלמידים רבים.
נושא מיוחד הוא היותנו זוג בתוך אותה מחלקה. מאחר ששנינו למדנו באותו מחזור בירושלים, פיתחנו עניין בתחומים משיקים בתוך הפסיכולוגיה, הדברים התגלגלו כך שמצאנו עצמנו באותו חוג, באותה מגמה. המחוייבות של שנינו למחלקה ולמגמה היתה חזקה מאוד וניזונה גם מן הקשר שבינינו. אבל, היום שאנחנו הרבה יותר רגישים לבעיות אתיות של עבודה משותפת של בני זוג באותה מחלקה לא הייתי ממליצה על העסקת בני זוג באותה מחלקה. עם כל הוויתור על התרומה ההדדית של זוג במקום עבודה, הקשיים הצפויים מעמידים את התרומה בספק.
בסיכום אוכל לומר:
תחום המומחיות שלי הוא התפתחות קריירה. כשאני מתבוננת על ההתפתחות שלי עצמי, אני רואה בברור את האינטראקציה בין סביבה ואדם שעליה אנחנו מדברים בתחום התעסוקתי. גם שאתה בוחר מקצוע, נניח פסיכולוגיה, החיים מזמנים לך כל הזמן בחירות נוספות. לסביבה השפעה מכרעת על התפתחותך גם אם אתה לעיתים מעצב אותה. אפשרויות הלמידה וההתפתחות הן עצומות.
אני בחרתי פסיכולוגיה. ובתוכה שני תחומים ספציפיים: פסיכולוגיה תעסוקתית ופסיכולוגיה של הומור. בחוג לפסיכולוגיה בירושלים בחרתי את ברוך נבו וקשרתי את חיי בחייו. אני ממש לא רציתי לעזוב את ירושלים וחשבתי שאני עושה ויתור גדול למען ברוך. בעיקר ביכיתי את הפרידה מחברי וחברותי הירושלמים.
בסופו של דבר, הגעתי לאוניברסיטת חיפה. מצד אחד, מימשתי את חלומותיי ע"י הקמת תחנת ייעוץ – מרכז ברמן לייעוץ, ועל ידי העמקת הידע וההבנה בתחומי הייעוץ וההומור. ומצד שני , נקלעתי לקבוצה של אנשים חכמים, משכילים ומעניינים, קהילה לומדת וחוקרת, חברי המחלקה לפסיכולוגיה. המחלקה התפתחה וכך גם אני. אני לא יודעת איך הייתי מתפתחת בסביבה אחרת.
אין פה קבוצת בקורת ....
