ראיון עם מיכה לשם
13/6/2017
הראיון התקיים במסעדת "נירוונה" על חוף הים
1. היכן סיימת דוקטוראט? באיזו שנה? מה היה הנושא ומי היו המנחים?
ביולי 1977 סיימתי דוקטורט עם עשרה פרסומים, באוניברסיטת לידס, בריטניה.
הנחה אותי John Blundell
(https://medhealth.leeds.ac.uk/profile/1300/948/john_edward__blundell).
הדוקטורט היה על מנגנונים מוחיים של התנהגות אכילה.
באוגוסט 1977 הגעתי לחיפה, עם אשתי ושני תינוקות, ולחוג.
2. מדוע בחרת בחוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה, כיעד המועדף עלייך?
ברי ברגר, ראש החוג, הכיר אותי כשהצגתי את מחקר הדוקטורט שלי בכנס בינלאומי בארץ, והזמין אותי לבוא לחוג. הוא הקצה לי חצי משרה, ומשרה חלקית נוספת במכללה בחדרה, שהייתה אז מסונפת לאוניברסיטה.
זאת הייתה בשבילי הזדמנות לחזור לארץ, ושמח וטוב לב התכוננתי לשיבה לישראל.
ביום שהגעתי ארצה, ניגשתי למעבדה של ברי, והתברר לי שברי עומד לצאת לשבתון באותו השבוע. יוחנן הופמן התמנה לראש חוג במקומו, והגיע אלי למעבדות על מנת להודיע לי (בעמידה), כי עליו לפטר אותי מאחר והוחלט על קיצוץ של 15% בתקני החוג. עוד לא התחלתי, וכבר פוטרתי! את ברי הצלחתי להזעיק מהבנק (שם החליף כסף לנסיעתו), והוא ויואל נורמן תפסו את יוחנן בכניסה לרב תכליתי (שם היו החוג והמעבדות), ושכנעו את הופמן לרדת מזה. עד היום אני חש פרפורי לב כשאני נזכר בזה.
התחלתי ללמד, וכמו שהיה נהוג באנגליה באותה התקופה, עם זלזול במוסכמות הלבוש. לימדתי בווסט ובמכנסי ג'ינס (שלא היו מוכרים עדיין בארץ).
אחרי לידס, אוניברסיטת חיפה נראתה לי שונה מאד. כולם לבנים, בורגנים, הרגשתי כאילו כולם מהגרעין שלי. הרגשה לא נוחה אחרי המולטי-אתניות וערוב המעמדות של לידס, (גם היום אתר אונ' לידס מתגאה במולטי-אתניות, וגם היום, באתר אונ' חיפה לא רואים חיג'ב). בלידס, ההורים של שותפי לדירת הסטודנטים, היו אנאלפביתים, האב כורה פחם כפרי מובטל (תאצ'ר כיסחה את איגודי הכורים וסגרה את המכרות), והבן דוקטורנט בכימיה תעשייתית. היו גם סטודנטים אריסטוקרטים. הביטלס הופיעו באונ' והקליטו את התקליט הלבן. גם האבנים המתגלגלות, להקת קצפת (Cream), המי (Who), ועוד, הופיעו באונ'. עמדנו בחוץ בלילות מושלגים כדי להשיג מקום באולם. היו חיי קמפוס תוססים, הרבה קבוצות, אגודות, דיונים, הפגנות, מעורבות קהילתית, שכונתית, תרבותית, שבעה ברים, איגוד הסטודנטים היהודיים, בית הלל, ואיגוד הסטודנטים הישראלים. סטודנטים שהכרנו הפכו להיות ממנהיגי בריטניה.
חיפה בבדידותה הזוהרת על פסגת ההר, עם כיבוי אורות בשש בערב, הייתה לי מאד שונה ומשונה, אוניברסיטה דוממת מחוץ לכתה.
במכללת חדרה נכנסתי להלם נוסף מרמת הסטודנטים. היו שם פחות מעשרה סטודנטים ומורים בהשתלמות. מנהל בית הספר, שרק ידע גאוגרפיה, לא ידע מדע. נהגתי להקליט את עצמי, ולמדתי מזה למשל, כמה זמן בזבזתי בניסיון לשכנע את הסטודנטים לבוא לקדמת הכיתה. ממליץ לצפות בהקלטת השיעורים שלנו. ההוראה במכללה לא הייתה פיקניק, הנסיעות הארוכות במונית בלילות לא עזרו למשפחתיות, אם כי חברויות בין העמיתים כן נרקמו בנסיעות אלו (לא היו אז כבישים מהירים). לימדתי פסיכולוגיה פיזיולוגית בחדרה, וברי סדר לי עוד משרה, מבוא לפסיכולוגיה בבי"ס לאחיות בעפולה. הרגשתי שאני תומך בקהילה שם. אהבתי ללמד שם, אהבו את ההרצאות, והתענינו. עם הגעת העלייה הסובייטית, רמת הסטודנטים עלתה משמעותית.
3. תיאור תהליך הקבלה לחוג
מלבד עזרתו של ברי שסידר לי את החלטורות, לא היה שום תהליך קבלה או התייחסות מהחוג או מהאוניברסיטה. מכתבים ששלחתי עוד מחו"ל לבקשות עזרה או הבהרת זכויותיי, לא נענו. האוניברסיטה לא תרמה במאום לקליטה שלי. לא הייתה קבלת-פנים, ולא "סל קליטה". שלושה חדשים לא קיבלתי משכורת בגלל ביורוקרטיה, וללא משכורת אפילו לא יכולנו להתקבל לקופת חולים, משפחה עם שני תינוקות ללא ביטוח בריאות. המצוקה הכלכלית נמשכה כמה שנים. בלי תמיכה כספית מההורים לא היה ניתן להיות אז מרצה באוניברסיטה. ההורים עזרו בשכר דירה, במטפלת, ובסוסיתא סטיישן.
4. נקודות קושי (אם היו) במהלך הקריירה תקופות קשות.
נשארתי בחצי משרה ללא קביעות. ברוך, כראש חוג, הזהיר אותי שאין לי מספיק פרסומים חדשים. אבל למי היה זמן לכתיבה? הייתי עסוק בהישרדות, בחצי משרה, נסיעות להוראה ב 2-4 מכללות, 30-40 ימי מילואים (סיני, נסיגה), גדה (אינתיפאדה, אבטחת ילדי מתנחלים בדרכם לגן ובית ספר, שמירה על התנחלויות, ותפיסת ילדים זורקי אבנים בדהיישא), לבנון (מלחמת גרילה, מטעני צד).
הגעתי עם עשרה פרסומים מהדוקטורט. פרסמתי עוד שמונה מאמרים, בחלקם די זוטרים, והיו לי כמה גרנטים. הדרישות לקידום בחצי משרה, היו כשל הדרישות במשרה מלאה, ללא קביעות. 'Catch 22', וב-1986 פיטרו אותי (שהיום כמדומני אין יותר העסקה בחצי משרה).
5. נקודות אור (אם היו) בקריירה.
החבר'ה בחוג הפכו אותי ל"עמית מחקר" לשמר את הקשר עם האוניברסיטה. יואל עזר לי לחפש בית חם לשבתון (לא היה אינטרנט, הכל בדואר מכתבים) , וקבלתי כמה הצעות, חלקן מאד מפתות, אבל כשהגיעה הזמנה מ- PENN, לא היססתי.
6. האם זכורות לך "דמויות מפתח" מהקריירה שלך באוניברסיטה? כאלו שהשפיעו על עבודתך?
[1]Alan N Epstein, מאבות הפסיכוביולוגיה הזמין אותי אליו באונ' פנסילבניה. כמובן שהסכמתי בחפץ לב, למרות שזו לא הייתה ההצעה הטובה ביותר מבחינה כספית. באוניברסיטת פנסילבניה מעבדתו הייתה מעולה ("אמריקה"), ובתנאים האלו שגשגתי. חקרתי, כתבתי, זכיתי בגרנט, ופרסמתי. בעכבות שנת העבודה ב- PENN פרסמתי שמונה מאמרים, חמישה עם אלן, אחד עם חנן פרנק מת"א שהיה אז בשבתון בריצ'מונד, ושני מחקרים שלא הצלחתי לסיים בחיפה אבל ב- PENN הושלמו במהרה. אני חב לאלן הרבה מהקריירה שלי. הוא היה עמית מדהים, פרסמנו יחד יותר מאמרים מאשר הוא פרסם עם כל עמית אחר, בכל הקריירה המהוללת שלו.
חזרתי מ- PENN ב- 1987. דוד נבון היה ראש החוג ויחד עם סאם, נלחמו למעני, להגדיל את משרתי לשלמה, ותוך שנה קבלתי את הבכיר, עם קביעות. קיבלתי BSF עם אלן, ויחד עם עוד גרנטים שזכיתי, הרצתי מחקרים. ב- 1991 אלן נהרג בתאונת דרכים במקסיקו סיטי. וזו הייתה מכה נוראה. את ה- BSF המשכתי עם עמיתינו מ- Eliot Stellar[2] ,PENN (שהיה אחד מאבות הפסיכוביולוגיה גם הוא, ומנחו של אלן עשרות שנים קודם). אצל המחקר שלי עסק בעיקרו במנגנוני התנהגות אכילה והתפתחותה, ועם אפשטיין התמקד בתאבון למלח והתפתחותו.
עבדתי עם החולדות מהבוקר עד הלילה. בתנאי המעבדה שהיו אז, לנו ולחיות המעבדה, מחפירים (לדוגמא: כיור המעבדה נשפך הישר לחצר ברב-תכליתי). באוניברסיטאות באנגליה, דוקטורנט לומד לעשות הכל, משטיפת הכלובים ועד בניית הציוד המחקרי. לא הייתה קיימת השיטה האמריקאית של קבלת תקציבי מחקר, ולא נרכש ציוד מסחרי. הרוב נבנה בבית. זו הייתה הכשרה טובה למצב הדומה שהיה כאן אז באוניברסיטה, עם פאפו ויחיאל.
בין יתר התלמידים השותפים בעבודה, היו אירית עקירב בסמינר מחקר, ומונא מארון במ"א, שתיהן עשו את הדוקטורט עם גל, וההמשך ידוע, הן התפתחו להיות חוקרות דגולות, ומשתפות פעולה ביניהן עד היום.
לימדתי 'יסודות פיזיולוגיים', עם ברי, ואח"כ עם גל. העברנו מעבדות סטודנטים לנוירואנטומיה, בעזרת מוח טלה וחולדה. בשנה א' היו כשמונים סטודנטים (ההשתתפות לא הייתה חובה, אבל כמעט כולם השתתפו), והדבר היה אפשרי. רמת ההשכלה הזו כנראה לא תשוב.
עם פתיחת המעבדות בבניין רבין מצב המחקר השתפר מאד. הקמתי שתי מעבדות (מחקרים בבני אדם ובחולדות בהתאמה), לחקר התיאבון למלח והעברה בין-דורית. במחקרי ההתפתחותיים חיפשתי את ההשפעות המוקדמת ביותר וכך הגעתי לחקור העברה בין-דורית של התנהגות. המעבדה הייתה בין הראשונות בתחום, שהתפתח מאד לאחרונה. במחקר לתאבון למלח אני היחידי בארץ, שלא הקל על שיתופי פעולה, גרנטים, וועדות מקצועיות. את ה'חבר' קבלתי אחרי פרוצדורה ממושכת, בחוג הזניחו את בקשתי שמונה חודשים עד לוועדה (שאשרה בלי בקשות נוספות), ובאוניברסיטה הוסיפו עוד עשרים חודשים (בלי בקשות נוספות). את המניין קבלתי עם ששה חודשי רטרו על פחות או יותר אותו תיק שעמו פתחתי כשנתיים וחצי קודם לכן. הפרוצדורה אז הייתה משפילה ומזלזלת. זכור לי שעם מנויה של וועדה מקצועית אחת שבה הייתי חבר, היו"ר יצא לשבתון (לא היה לסגל אקדמי זכות לטלפן לחו"ל, מייל היה בעיתי מחו"ל, וסקייפ עוד לא הומצא). דומני שהיה זה הרקטור גדי גילבר שהצליח לשפר את הפרוצדורה לאחר מכן.
7. תחומי עניין מדעיים לקראת השנים האחרונות (?) בקריירה.
כיום אני ממשיך במחקרים אמפיריים, בבני אדם, בתאבון למלח, ובהשפעות בין-דוריות של מלחמה. המעבדה שלי הינה היחידה בעולם שחוקרת את התיאבון למלח בבני אדם. בכל העולם מוציאים מיליונים על מחקרים ענקיים על תוצאות התיאבון למלח, וכיצד להפחית את צריכתו, אבל אין שואלים מהן הסיבות מלכתחילה לצריכתו - תחום מחקרי. ישנן מספר מעבדות בעולם החוקרות זאת בחיות.
8. במבט לאחור: האם יש לך חרטה/ חרטות לגבי המסלול שהלכת בו? אם יכולת לשנות,- מה היית משנה?
מעולם לא הייתי ראש חוג, לא רציתי בכך מתוך הבנה שלא אוכל להועיל, וגם חברי החוג הבינו זאת, ולא לחצו עלי (ואני לא מתחרט). כמו כולם השתתפתי בוועדות החוג והאוניברסיטה, ואף במועצה לאומית במשרד הבריאות, ובפעילות בכנסת להגן על מחקרים בחיות. עמיתי במאבק הגנו על מחקר ביורפואי, שהיה יותר מובן בכנסת, בעוד ההגנה על מחקרי חיות בפסיכולוגיה נפל עלי, משימה לא פשוטה אל מול התפיסות הרווחות על מה היא הפסיכולוגיה.
לאחר עבודתו החלוצית של שימשון רובין בהחלת מודעות לאתיקה במחקר באוניברסיטה,הגיע טורי כיו"ר הוועדה האוניברסיטאית למחקרי אדם, והקמנו מערך ועדות, ונסכנו את הפרוטוקולים שבשימוש היום.
תרומתי הצנועה בחוג הייתה ארגון מפגשים חברתיים בארוחות ערב במסעדות ייחודיות., אלו היו המפגשים היחידים החברתיים שלנו בחוג שהיה די מנוכר מחוץ לקליקות. גם היום אני ממשיך לנסות ליזום מפגשים כאלה מדי פעם.
אין לי חרטות מלבד הדברים שגם אחרים סובלים מהם, עולם אקדמי ומחקרי מצומצם. ישנם מספר תחומים בהם עמיתים רבים בהם שיתופי פעולה פוריים, אבל ישנם תחומים רבים אחרים עם חוקרים בודדים, שמרוחקים מהצלחת, ולכן גם לא מתפתחים, וזה חבל.
האם כפורש קיבלת יחס הוגן מהחוג לפסיכולוגיה?
כן.
9. כיצד נראה לך כיוון ההתפתחות של החוג לפסיכולוגיה בשנים האחרונות?
התפתחות החוג היא מדהימה. מלבד כמה כוכבים, חלק מעמיתינו (ואולי גם אני), לא היו מתקבלים לחוג היום, וחלקינו לא היינו זוכים גם לקידום. הרמה של הצעירים שגייסנו היא מעולה ללא עוררין, יצירתיות, התגייסות, מעורבות, אכפתיות, התלהבות, חכמה, מקצועיות, ופוטנציאל ענק. לראייה, שהחוג שומר על מעמדו הייחודי באוניברסיטה, ובין המחלקות האחיות בארץ. אני מאמין שעמיתים אלו גם יקדמו את האוניברסיטה שלנו.
לגבי תכנון לטווח ארוך, תמיד הייתי סקפטי. הדיסציפלינה שלנו כ"כ דינמית שכל תכנון על סמך נתוני היום היא בלתי סבירה. מלבד הדאגה לתגבר מגמות קטנות, אני סבור שבפועל התפתחות החוג באה מגיוס אינדיבידואלים על סמך הצטיינותם, זמינותם, והגעתם אלינו במקום לאוניברסיטה אחרת, ולא על פי תכנית או פרוגנוזה של כוון המקצוע.
10. מה העיק עליך?
משך ארבעה עשורים היו שני עמיתים שהתנכלו לי, האחד כשהפך לראש חוג התנצל קבל עם ועדה ונהיינו חברים טובים מאד עד היום. האחר שהיינו חברים טובים מאד, פתאום הכליל אותי בקרב החרמות שלו עד היום. אבל זה חלק מהחיים החל מגן הילדים.
מלבד מקרים יוצאי דופן אלה, היחסים בחוג היו לגמרי סבירים, אם כי החוג ככלל אינו חברותי. יש לי חברויות טובות יותר עם עמיתים מחוגים אחרים.
כאשר אני מסתכל אחורנית על הקריירה האקדמית שלי מאז שהגעתי לחוג, אני שבע רצון. היו קשיים לא מעטים בדרך, וחבל לי שמחקרי לא עינינו את עמיתי בחוג במיוחד, כל עוד המטריקות סופקו (בכל הקריירה עם עשרות קולוקיומים בכל העולם, רק אחד אצלנו). אך אין לי תלונות לאף אחד. הגעתי לקצה סולם הדרגות, ויש לי הישגים ושם בינלאומי בתחום התמחותי. אני ממשיך לחקור ולכתוב, עם פחות לחץ, וסיפוק רב מעבודה עם הסטודנטים במעבדה.
וכאן אני מציין בסיפוק והערכה רבה - שהסטודנטים שלנו הם מלח הארץ (מי כמוני מוקיר את ערכו...). אין סיפוק גדול מהוראת סטודנטים סקרניים ומאתגרים כאלו. הם משרים אופטימיות בעתיד דיסציפלינה שלנו, פסיכולוגיה כפרויקט מחקרי, וכתורם לקהילה, פרויקט ערכי בעידן של FAKE ערכים.
לתפיסתי, האקדמיה מהווה דרך חיים נעלה.
ולבסוף, מתנה גדולה של האונ', שהפגישה אותי עם דליה, אשתי, באחת המסיבות הפרועות עם חברים מהאוניברסיטה בביתי, ומאז אנחנו חולקים את חיינו יחדיו באהבה.
[1] http://onlinelibrary.wiley.com/wol1/doi/10.1002/dev.420250502/abstract
