שמשון רובין

פברואר 2019

 

התחלתי לעבוד בחוג לפסיכולוגיה בחיפה בשנת 1980.

התואר השני והדוקטורט שלי היו מאוניברסיטת בוסטון, שם התחלתי בתכנית ישירה

לדוקטורט בשנת 1971 – במגמה לפסיכולוגיה קלינית. הגעתי למעמד של  

ABD(all but dissertation) כבר בשנת 1974, לאחר סיום הקורסים ושנת סטאז'

במשרה מלאה במרפאה קהילתית לבריאות הנפש עבור ילדים, נוער ומשפחות. באותה

שנה, ליסה רעייתי התקבלה ללימודי רפואה בשיקגו והסכמנו שעלינו לחזור לעיר הולדתינו

כדי לאפשר לה לימודים אלו. תוך חודש מהיום שהגעתי לשיקגו, התקבלתי כפסיכולוג קליני בבית החולים הכללי "מייקל רייס", במרפאה לאבחון וטיפול בילדים ונוער, כחלק מצוות רב-מקצועי שהתמחה במקרים סבוכים ומורכבים במיוחד. ב-3 השנים הראשונות בעבודה המשכתי להתנסות באבחון וטיפול, ונחשפתי לקשת רחבה של הפרעות החל מפיגור וחסך רגשי ועד לפסיכוזות, אוטיזם, וסכיזופרניה בילדות. כתוצאה מהרשת החברתית של ליסה בלימודי רפואה אצל הקתולים הישועים (Jesuits), יצרתי קשר עם יחידה שהייתה אחראית לטיפול במשפחות שאיבדו תינוקות למוות בעריסה (Sudden Infant Death - SIDS) והם אפשרו לי לבנות מערך מחקר כדי ללמוד על תגובות לאורך זמן של אימהות למות ילדם. מחקר זה קיבל את אישורה של המחלקה לפסיכולוגיה בבוסטון, ולווה על ידי 2 מנחים בבוסטון ואחד בשיקגו. לצורך מפגשים עם המנחים, הייתי מגיע אחת לכמה זמן לבוסטון בטיסה – עד ליום המיוחד שהחזרתי את האוטו השכור והאיש בדלפק אמר "תודה, מר רובין." הייתי לאחר ההגנה על הדוקטורט ולכן תקנתי אותו בזו הלשון: "אכן מר רובין שכר מכם את האוטו, אבל ד"ר רובין החזיר אותו."

העלייה לישראל הייתה יעד מוסכם עוד מלפני החתונה שלנו. ליסה הייתה בשנת הכשרה בקיבוץ יבנה בין 1969-70 ואני הייתי תלמיד בישיבת כרם ביבנה בין השנים 1966-68 וקיווינו שנצליח להכות שורשים בארץ. התכנית הייתה לעלות לישראל בתום הלימודים – רפואה (ליסה) ופסיכולוגיה (אני), אבל בתנאי שנוכל להגשים את השאיפות המקצועיות שלנו גם כן.

סיימתי את הדוקטורט ב-1977. כאמור, המשכתי לעבוד בבית החולים, המשכתי להדריך סטודנטים לתואר שני ושלישי על אבחון וטיפול. עם תום הדוקטורט, התחלתי לעשות מחקרים נוספים בתחומי אבחון וטיפול בשביל הכיף, בניתי והעברתי השתלמויות בנושאים קליניים והמשכתי לקבל הכשרה מתקדמת במגוון שיטות טיפוליות. המודל המנחה שלי ושל המקצוע היה BOULDER – גם ללמד, גם לחקור, גם לעבוד בשטח. עוד בלימודיי בבוסטון, התנדבתי לשמש עוזר הוראה וללמד כדי לרכוש ניסיון בהוראה ולהעמיק את הידע שלי בתחומים שונים. בשנה האחרונה שלנו בשיקגו, פניתי ללימודי תעודה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית בגישת יחסי אובייקט.

בשנה האחרונה שלנו בשיקגו, טרם העלייה לישראל, התחלנו לחפש מסגרות מתאימות לרופאה ולפסיכולוג קליני בארץ. פניתי למוסדות קליניים בחיפה, ירושלים ובאר שבע ב-1979-80 וקבלתי הצעות במסגרות קליניות בשלוש הערים. אתה (ברוך) היית אז ראש החוג ובעקבות מודעה  בMONITOR  של ה-APA  שלחתי קורות חיים גם לאוניברסיטה. תאמתי ביקור בחוג ובאתי לחיפה לסדרת ראיונות ומפגשים. היו לי אז 2 או 3 פרסומיםin press . בתום יום הראיונות אמרו לי שידונו ויודיעו לי האם מעוניינים בי. המסרים באותו יום היו חיוביים ומפרגנים. עמנואל היה אז ראש המגמה הקלינית ולמרות שלא פגש אותי, התרשם לטובה מהדיווחים של יתר אנשי המגמה.

חלק מהמראיינים שלי (כן, כן, חברי הסגל בחיפה) התפלאו מדוע אני רוצה לעלות לישראל, אך נרגעו כשזיהו שהייתי עם רקע דתי ושאפילו ידעתי עברית (ברמה יותר מסבירה עבור יליד ארה"ב שבילה שנתיים במסגרת ישיבתית אחרי תיכון). במשך 12 השנים שחייתי בארה"ב עם שובי מישראל, הייתי מנוי על עיתון ישראלי בגרסת המהדורה הבינלאומית שלו, קודם "מעריב" ואחר כך "הארץ". לבסוף, בחג השבועות, התקבל aerogramme מד"ר נבו שהציע לי תקן בדרגת "מרצה" באוניברסיטה. הייתה גם הבטחה מעמנואל ברמן שאדריך ב"בית ספר לפסיכותרפיה" ושיפנו אלי מטופלים לקליניקה. התלבטתי אך החלטתי ללכת על זה. כמובן באתי ארצה על סמך ההבטחה של ברוך ש"יהיה בסדר" ועבדתי חודשים עד לסידור הבירוקרטיה.

בתקופה הראשונה באוניברסיטת חיפה – הייתי קצת בהלם תרבותי לצד חוויה של חופש אקדמי. לשבת בספריה ולהשלים פערים בתחומים שעניינו אותי היה מאוד יקר לי. חלק מההלם נבע מכך שלא תכננתי בכלל קריירה אקדמית כמשרה עיקרית. בוודאי שלא תכננתי להתמסר למחקר הקליני ולפרסם בקצב. הסטודנטים שלי בחיפה לא קיטרו על רמת העברית שלי (עם זאת שלפעמים סיפקתי להם רגעים משעשעים כגון החלפת המילה "הזיות" ב"חזיות" וכדומה). הם דווקא כן התלוננו על עומס הקריאה באנגלית שהטלתי עליהם. באותן שנים, שליטה באנגלית כתובה ומדוברת לא הייתה נגישה לכולם. מורכבות נוספת הייתה שבצד האקדמי, גם הסטודנטים וגם עוזרי ההוראה שלי היו די קרובים אליי בגיל. במשך ארבעת העשורים שלימדתי בחוג, המשכתי להשתפר בהוראה, וגם נושא הקירבה בגיל נפתר עם הזמן. ..בבסיס האמינות שלי כחבר סגל בתחום הקליני עמדה המיומנות המקצועית והניסיון העשיר שהבאתי איתי עוד מחו”ל, ושהמשכתי לפתח במשך כל שנות עבודתי בישראל.

בחוג היו כאן כמה חברי סגל שעזרו לקליטה שלי, (דרך משחקי דוקים, שתיית קפה ובהזמנות הביתה). היו גם כמה "אנגלו-סקסים" זמינים. ככלל, אנשי החוג היו מאוד תומכים ברמה אישית וקולגיאלית, והרגשתי את זה מאוד במגמה הקלינית אך גם מכמה וכמה חברי סגל שתחומי עניינם היו רחוקים מאוד מעולמי. ועם זאת, התעייפתי מהמאמץ לחשוב ולדבר בעברית כל היום, ועל זה נוסף המאמץ להכין קורסים חדשים. כמו כן, הצטרכתי להכיר ולהשתלב עם עולם הפסיכולוגיה הקלינית בארץ ובחיפה, שכן, היה לי ברור שאני רוצה להתחבר שוב לעולם המעשה בעבודה טיפולית ומתן הדרכה. עוד מהקבלה ללימודים בקלינית, התעניינתי בשכול, וגם בישראל, לאלו שהכירו אותי היה ברור די מהר שהעניין שלי באובדן ושכול הוא מאוד מרכזי.

בסך הכל השנים הראשונות היו שנים מלחיצות עם הרבה אתגרים. מבחינה אקדמית, העדר פוסט-דוקטורט מחקרי היה מורגש, וההכרה שיש לשקוד על מחקר ופרסום, לא כתחביב אלא כזהות, היה תמיד ברקע. אך כגורמים מאזנים, תמיכת אנשי הסגל בקלינית ובכלל הייתה מורגשת. היה גם סיפוק מהעבודה הטיפולית וההדרכות על טיפול בתוך ומחוץ לאקדמיה. ועם הזמן, רכישת המיומנויות האקדמיות תרמה את חלקה לטובה. וכמובן, המשפחה התרחבה ונוסף לאברהם שעשה עלייה איתנו צרפנו את שרה אלישבע ויונה -בנימין לתבשיל חיינו.

מלבד העבודה כמטפל, ההוראה וההדרכה בתכנית לימודי תעודה בפסיכותרפיה, ב-4 השנים הראשונות הייתי בעיקר באקדמיה. לקראת סוף השנה, קיבלתי הצעה לנהל את התחנה לטיפול בילד, בנוער ובמשפחה של משרד הבריאות בחיפה במקומו של פייר סולימאן שעמד לצאת לגמלאות. מתוך הכרה עצמית שאני מזדהה כקלינאי פעיל, ומתוך ראייה שבשלב זה של חיי, אני אהיה מתאים לקידום במסלול מומחים (אם בכלל), החלטתי להיענות להצעה. בהתייעצות עם ראש החוג, הקטנתי את משרתי בחוג ל3/4 וכן קיבלתי 3/4 משרה בניהול התחנה. מצד אחד, זה יצר עלי עומס יותר גדול, אך מצד שני, הקורסים היו מאורגנים כבר, המחקרים התחילו להתקדם, וחזרתי לשדה הקליני המוכר לי בתחום שהייתי די מנוסה בו. ועדיין, היה מה ללמוד בתחום של ניהול, הכרת משרדי הממשלה והגופים הפועלים ברמה ארצית ומקומית, ובניהול והעצמת התחנה והצוות של אנשי בריאות הנפש שכלל סטודנטים בפרקטיקום והתמחות. מבחינה פורמלית ומקצועית, מלבד הדרכתי את הצוות על טיפול, הכנסתי סדר ויישמתי נהלי עבודה וטיפול, שיטות קליטה ומיון. הבאתי מומחים להכשיר את הצוות בשיטות טיפול קצר מועד, טיפול משפחתי (משה אלמגור), ועוד. בו זמנית, המשכתי ללמד ולהדריך מחקרים באקדמיה. הגשתי וזכיתי במענקי מחקר, כולל מחקר גדול על השפעת אובדן בנים במלחמות שלום הגליל (לבנון הראשונה) ומלחמת יום הכיפורים. בחוג, בניתי צוות מחקר המורכב ממסטרנטים ומעוזרי מחקר בב.א. – וסוף סוף, עם כל המחויבויות, הגעתי לשילוב אינטנסיבי אך מיטיב שאפשר לי פעילות מאוזנת בין האקדמיה לבין השדה. כך הגעתי לדיון בוועדת המינויים של החוג, עם רצון לקבל העלאה בדרגה למרצה בכיר במסלול מומחים, אבל בכל מקרה, גם אם זה לא היה מצליח, השבתון שלי אושר. לשמחתי, קבלתי העלאה בדרגה וקידום למרצה בכיר במסלול ג', מסלול המומחים (1986). בשלב זה של חיי, הדרגה והמסלול היו בדיוק מה שרציתי. ההכרה במיומנות הקליניות והמרחב להמשיך ולצמוח בחלק המחקרי והאקדמי הייתה מתנה גדולה.

כך יצא שבמחצית השנייה של השנה השלישית שלי בתחנה (86-87), ארגנתי חצי שנת

שבתון מהאוניברסיטה, ותקופת חופש ללא תשלום מהתחנה. המשפחה יצאה לשנה שלמה 

לשבתון בשיקגו שאִפשר לליסה ללמוד ולסיים תואר שני בבריאות הציבור. וגם אני הספקתי

להיות איתם כ-9 חודשים. בשבתון הראשון שלי, חזרתי לשיקגו עם מינוי פרופ' חבר אורח

ב-Northwestern University Medical School, שם הייתי במחלקה לפסיכולוגיה קלינית.

הייתי מסונף ל-Institute Family ול-Older Adult Program. המטרה העיקרית שלי בשנת

השבתון הייתה לקדם את ניתוח תוצאות המחקר שלי על הורים שכולים והתחלתי להרצות

ולהכין פרסומים על התוצאות. המטרה המשנית הייתה שנהיה קרובים למשפחה ושנוכל לצאת לטיולים שכללו פארק יוסימיטי ודיסנילנד, וביקורים בהרי הרוקיס, החוף המזרחי, ועוד ועוד.

עם שובי ארצה, הצטרפתי לוועדה המקצועית לפסיכולוגיה קלינית של משרד הבריאות בנוסף על תפקידי בחוג ובתחנה. לא שימשתי בתפקיד הרבה מפני שעם קבלת התפקיד של ראש המגמה, וויתרתי על התפקיד בוועדה המקצועית. כשסיימתי את התפקיד של ראש המגמה, משרתי באקדמיה צומצמה לחצי משרה לשנים אחדות. על כל פנים, ב-1990 סיימתי את תפקידי כמנהל התחנה (6 שנים) וברכנו על הצטרפותה של מיכל - רות למשפחה. כשאני מסכם את שנות עבודתי בתחנה, התקופה נראית לי כעשירה וחשובה במיוחד. מלבד "ציונות," תרומה ממשית ומעשית, והשלמת "קליטתי" בארץ, היכרותי עם תחום הבריאות ובריאות הנפש בארץ היווה נכס למגמה ולסטודנטים שלמדו בה בכך שהכרתי את השטח לעומק.

מלבד התמקדות בשכול, תחום נוסף שריתק אותי היה אתיקה. בין שנים 1985-94 התחזק אצלי העניין באתיקה – אתיקה במקצוע ואתיקה באקדמיה. פרסמתי מאמרים ב-Professional Psychology על אתיקה באקדמיה ובמקומות אחרים על אתיקה בהדרכת מטפלים על טיפול. נושא הרב-תרבותיות והיחס למיעוט הערבי בארץ העסיק אותי כסוגיה אתית. ב-1992, קיבלתי מינוי מטעם הוועדה המקצועית לפסיכולוגיה קלינית ביחד עם מספר עמיתים (פרופ' גבי שפלר ואחרים) שבחרו בי להיות היו"ר של הקבוצה. המטלה הייתה לבנות קוד אתי עבור פסיכולוגים קליניים. בתום עבודה של שנה, הוצאנו חוברת שבתוכה הבאנו קודים אתיים מישראל ומה-APA, לצד חוקים רלוונטיים לעבודה המקצועית של הפסיכולוג. עם זאת, סירבנו בתוקף להגדיר את החומרים שלנו כהצעה לקוד אתיקה לתחום הקליני, ועמדנו על כך, שהתוצר שלנו ישמש בסיס לבניית קוד אתי עבור כל הפסיכולוגים הרשומים בפנקס הפסיכולוגים במשרד הבריאות - ולא לעשות בידול של התחום הקליני.

בינתיים, קודמתי לדרגה של פרופ' חבר במשרה מלאה בחוג, וכאשר הגיע הזמן לשבתון הבא – פניתי לעמיתיי בהרווארד שהיו קשורים לתחום של פסיכולוגיה ואתיקה. בבחירה להצטרף לפסיכולוגיה קלינית שקשורה לבית הספר לרפואה ולהגשת שירותים קליניים, מצאתי את עצמי בלב העשייה הקלינית והאקדמית גם יחד. השבתון בא עם מינוי ל-Children’s Hospital Medical Center ול-Judge Baker Guidance Clinic . בשנה הזאת התמקדתי בנושאים של אתיקה בתחומים רבים ומגוונים. ישבתי בכל השתלמות אפשרית, לקחתי קורסים בHarvard -, Boston College, Boston University ; השתתפתי בסמינר המחלקתי של הפרופסורים לביו-אתיקה בתחומי הבריאות בהרווארד; והייתי חבר בוועדת האתיקה של בית החולים Children's. אחרי כמה חודשים, המליצו עלי ללמד אתיקה לקלינית והתחלתי ללמד אתיקה ב- University of Massachusetts Boston וכך יצא לי להתחיל ללמד אתיקה באופן מסודר. יצאתי לבוסטון כאדם עם ידע מסויים באתיקה, וחזרתי מהשנה כמומחה לאתיקה. הישג לא פחות חשוב עבורי היה סיום הטיפוס על סדרת ההרים הלבנים בניו המפשייר. זכיתי לענוד את התג של "חבר במועדון ה-4000" (יש בניו-המפשייר 46 פסגות הרים בגובה מעל 4000 רגל, ובגלל תנאי המזג האוויר הקיצוניים לפעמים, יש הפתעות וסיכונים). טיפסתי על ההר הראשון בשנה הראשונה שלי לקלינית, וסיימתי את הפסגה האחרונה כפרופ' חבר אורח לפסיכיאטריה בהרווארד . ליסה והילדים נגררו ללא מעט מהפסגות וכך השלימו חשיפה רבת שנים לטבע בחו"ל ובישראל.

עם שובנו ארצה, תוך זמן קצר שובצתי לעמוד בראש הוועדה האוניברסיטאית לאתיקה של ניסויים בבני אדם ובעלי חיים שרם הוקמה באותו עת. התפקיד קירב אותי לאנשים ממשפטים, פילוסופיה ועוד תחומים, וביניהם השופט כרמי שהיה מומחה לתחום רפואה ומשפט בארץ. פעלתי ברמה אוניברסיטאית ועם השנים, שימשתי כמייסד וכראש התחום גם בחוג (עם שותפים כמו מיכה לשם ובני בית-הלחמי) ובפקולטה. בתקופה זו, חייבנו את הסטודנטים בקלינית לקחת קורס חובה באתיקה, והיינו הראשונים בארץ שנקטו צעד זה. בשנים שעברו מהשבתון הראשון בבוסטון, שימשתי כראש המגמה הקלינית מספר פעמים, וגם הייתי ראש התכנית ללימודי תעודה בפסיכותרפיה (מה שמכונה לפעמים בית הספר לפסיכותרפיה -  לימודים אחרי סיום התואר השני ורכישת ניסיון קליני) במשך שנים בקדנציות שונות. בשנת 2000-2001 קבלתי העלאה בדרגה לפרופ' מן המניין וקביעות במסלול מומחים.

ב2006-07, מיד עם הפסקת האש במלחמת לבנון השנייה, יצאנו לשבתון השני שלי בהרווארד שלקח אותי שוב לבית הספר לרפואה. הפעם הייתי פרופ' אורח לפסיכיאטריה וחבר במרכז לחקר השכול וטיפול פליאטיבי ב-Dana Farber Cancer Center ומסונף גם ל- Brigham and Women’s Hospital. חזרתי להשתתף בסמינרים בתחום הביו-אתיקה ובסמינרים של הסגל בתחום. רק מיכל הייתה איתנו בשנה זו, אך הצלחנו לפגוש את יונה עם סיומו של שביל האפלצ'ים, The Appalachian Trail, בחודש אוקטובר. את החודשיים האחרונים של השבתון ליסה ואני יצאנו לבד לניו זילנד, ושמחנו מאוד על ההזדמנות לעבוד ולטייל שם.

עם החזרה מניו זילנד, החלטתי לקדם את נושא השכול באוניברסיטה באופן מסודר. לאחר השקעת אנרגיה גדולה, "המרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי" קיבל את ברכת הסנאט ב-2010 ונתן לי רישיון לגייס כסף ומשאבים כדי לקדם את תחום האובדן והשכול בהיבטים של מחקר, הוראה, ועריכת כנסים. נפתח אתר באינטרנט, והתגבשה קבוצה של סטודנטים וחוקרים בכירים. נבנו קשרים עם משרדי הממשלה, גופים של המגזר השלישי, ורשת רחבה של ארגונים ומוקדים, שהיו שותפים בדרכים אלו ואחרות, לקידום והפצה של ידע מקצועי וטיפולי בתחום. ארבעת הספרים ועשרות המאמרים שכתבתי וערכתי לבד או ביחד עם עמיתיי (ובמיוחד עם ד"ר רות מלקינסון ופרופ' אליעזר ויצטום), תרמו להכרה במרכז כמוקד של ידע מקצועי בתחום ברמה ארצית ובינלאומית כאחד.

ללמד ולהוביל למידה בהרצאות ובשיעורים הוא חלק חשוב ומאתגר עבורי. היותי קלינאי שהושפע מאוד מההבנה שצמיחה וגדילה מחייבות למידה אקטיבית תרם לגיבוש סגנון הוראה שדגל בהשתתפות הסטודנטים לא פחות מהכוונה והוראה של המרצה. במשך השנים לימדתי את הקורסים הבאים: דיאגנוסטיקה (מ.א.), הדרכה על טיפולים (מ.א.), פסיכולוגיה אבנורמלית (ב.א.), תהליכים קבוצתיים (ב.א.), אובדן ושכול (ב.א.), הראיון הקליני (מ.א.), פסיכותרפיה של הילד (מ.א.), אתיקה (מ.א), מבוא לפסיכותרפיה דינמית (מ.א.) וכן הנחיתי הרבה תזות ודיסרטציות.

בתחילת המילניום, כראש המגמה, קידמתי ביחד עם עמיתיי לימודי דוקטורט ישיר בתחום הקליני שלא דילל את ההכשרה הקלינית ואף שילב התחלת ההתמחות בתוכו. היה חלון הזדמנות שאִפשר לנו להרים את המיזם, וטיפחנו קבוצה של סטודנטים שאכן השלימו את התהליך ושילבו עבודה קלינית ומחקר וקבלו את הדוקטורטים שלהם. היעדר תמיכה של המוסד ומגבלות של משאבים (כוח אדם להנחיה, דרישה לקבל קבוצה "גדולה" של סטודנטים, והיעדר משאבים לתמיכה בסטודנטים) הוריד את המסך על התכנית המשולבת אך איפשר לבודדים להתקבל במסלול המשולב בשנים לאחר מכן. עם פתיחת המכללות להענקת התואר השני, האוניברסיטאות התחילו לקלוט את חשיבות מסלול הישיר לתואר השלישי עבור קהלים נוספים.

בתקופה שהתקבלתי לחוג, ובמשך העשורים שלאחר מכן, הערכתי את הסובלנות, הכבוד והפירגון שזכיתי לקבל מעמיתיי. זכיתי ללמד ולהנחות הרבה סטודנטים, והם דאגו לחייב אותי ללמוד, להתפתח, ולצמוח לאורך כל שנותיי בחוג. כאיש סגל במגמה הקלינית שגם לימד במגמות נוספות, הייתי גאה להיות חלק מצוות מסור, עשיר בניסיון קליני, עם תשוקה להוביל את התחום והלומדים בו למקצועיות ואנושיות ברמה הגבוה ביותר.

עוד לפני פרישתי לגמלאות ב-2017, הספקתי לצאת לעוד שני שבתוני קיץ, אחד לוונקובר ב2016 והשני לבואנוס איירס ארגנטינה ב2017. עם הפרישה, גיליתי שהכסף מגיע ללא קשר למה שאני עושה, ושאני עושה מה שעשיתי גם ללא תגמול כלכלי. אני מלמד                                                      בחצי משרה בחוג לפסיכולוגיה במכללת עמק יזרעאל ב-ב.א. ובמגמת מ.א. לפסיכולוגיה                                                          חינוכית.  אני ממשיך להנחות סטודנטים, להגיש מענקי מחקר, לפרסם, לנסוע לכנסים                                                            ולטפס על הרים (אמנם לאט יותר). לעת עתה, אני ממשיך לעמוד בראש המרכז הבינלאומי                                                      לחקר אובדן ושכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה. הסכמתי למינוי כעורך לכתב העת                                                            DEATH STUDIES  ואני ממשיך כראש התכנית ללימודי תעודה לפסיכותרפיה                                                                   פסיכואנליטית של החוג. אני ממשיך לטפל, להדריך טיפולים, ומנסה להיות בעל, אבא                                                             וסבא "טוב דיו." נדמה לי שאין סיכוי "למצוא חן ... בעיני אלוהים [עצמך] ואדם" (משלי ג':ד)                                                     תמיד, אבל זה בהחלט יעד שאפשר להמשיך לחתור אליו בשנים הקרובות                                               .