פרופ' יהודית הראל

דצמבר 2018

 

לשאלתך בדבר פעילותי המקצועית כיום. ובכן, אני מדריכה כל שנה מספר סטודנטים

מהקלינית טווח-החיים, שנה א', בעבודתם המעשית. עשיתי זאת במשך שנים רבות.

יצאתי לגמלאות ב-2015, אבל אני ממשיכה להדריך. בנוסף אני מרכזת את הפרקטיקום

של שנה ב' במגמה הנוירו-קלינית ובקלינית טווח-החיים. וכן אני עוזרת לפסיכולוגים

הערבים במגמות השונות בחוג - אם ישנן בעיות. למשל, התעוררה שאלה בנוגע למבחנים

פסיכולוגיים מתוקפים בערבית. התבקשתי גם לייצג את החוג בשלבי ההקמה הסופיים של

מגמה לפסיכולוגיה-חינוכית בפקולטה לחינוך. זו התעסוקה שלי באוניברסיטה. בנוסף ישנה הקליניקה הפרטית והרצאות/סדנאות שאני מוזמנת לעתים לתת. בקיצור – אני גמלאית מאוד מאוד עסוקה...

סיימתי דוקטורט בבי"ס לרפואה בטכניון, ב-1995 (מדריכים – פרופ' יפה, וד"ר לי גבר; הנושא – התפתחות העצמי בשנתיים הראשונות לחיים). בהמשך, הייתי פסיכולוגית ראשית במכון חנה חושי להתפתחות הילד בבית חולים "בני ציון". המרכז הזה נסגר מסיבות תקציביות. בזמנו זה היה המרכז המתקדם ביותר בארץ, הן מבחינת הטיפול בילדים ובמשפחות והן ברמה המחקרית.

תואר ראשון ושני עשיתי כסטודנטית באוניברסיטת חיפה. אני עוד זוכרת את החוג לפסיכולוגיה בשנותיו הראשונות. בזמן לימודי לתואר השני הייתי עוזרת הוראה של יוחנן הופמן, של מרים בן-אהרון. וכן, הייתי עוזרת מחקר של בני בית-הלחמי.

כשמרים עזבה את התכנית בפסיכולוגיה קלינית-חינוכית, אני נכנסתי בתקן של חצי משרה. אינני זוכרת אם הייתי כבר "מרצה" או "מדריך דוקטור", ואולי אפילו פחות. יוחי ועמליה היו עמודי התווך של המגמה. היא הפכה למגמה קלינית בנוסף לחינוכית ביוזמתה של מרים.

כאשר יוחי יצא להודו לשבתון, התמניתי לראשת המגמה הקלינית-חינוכית. בשנה בה יוחי היה בהודו התעוררו בתוך המגמה קונפליקטים קשים בין הסטודנטים המודרכים לבין הסגל המדריך. הייתה שנה קשה מאד.

המגמה שעמה הייתי מזוהה כל השנים נקראה קלינית-חינוכית. היא הכשירה סטודנטים לשני סוגים של התמחויות: קלינית וחינוכית. לימדנו במגמה (דחפנו לתלמידים...) למעלה מ-70 נקודות זכות (כמעט פי שניים מהמקובל) כתנאי לתואר. בכל שנות המגמה, פרט לשנת שבתון אחת, יוחי היה ראש המגמה או למעשה ה"אבא" של המגמה. כשיוחי פרש מראשות המגמה היינו ג'ני קורמן ואני, במשך כמה שנים בתפקיד הזה. העבודה עם ג'ני הייתה נעימה מאד והאווירה במגמה הייתה מאד חיובית. בכל שנות המגמה, מרים הייתה מעורבת בה ועשתה מחקרים עם יוחי. היא הייתה מומחית לטיפול בילדים, והיוותה "נכס" למגמה. מרים השפיעה על תכנית הלימודים במגמה בכיוונים קליניים והתפתחותיים. כמו כן, מרים רכזה סביבה קבוצה שנפגשה במשך שנים ובנתה את מודל הטיפול הדיאדי או כפי שמרים כנתה אותו "טיפול אם-ילד ואב-ילד". המודל הטיפולי הזה נפוץ היום במקומות טיפול בילדים בכל הארץ, ומלמדים אותו בתכניות לפסיכותרפיה בילדים. התפרסם מדריך של המודל בעברית, ולעת עתה גם שני ספרים שעוסקים במודל. המדריך הטיפולי יצא לאור גם באנגלית ובגרמנית. מאמר שמתאר את המודל פורסם בג'ורנל באנגלית ומאוחר יותר התפרסם תרגום שלו גם ברוסית ובספרדית. הספר החשוב על המודל, עד כה, הוא: "הטיפול הדיאדי – מפגש בין המעשה הטיפולי והתיאוריה". מאת העורכות: חיותה קפלן, יהודית הראל, רעיה אבי-מאיר פת. יש שם פרקים שלנו העורכות ופרקים של עמיתות, מומחיות לטיפול הדיאדי. הספר יצא בעשר הדפסות ונהנה מביקוש רב. יש עוד ספר "בדרך", בעריכתה של חיותה קפלן. הדגש בספר הזה  יהיה קליני-שימושי. הספר הנוסף שהתפרסם מיועד להורים שפונים עם ילדם לטיפול דיאדי והוא נקרא "מה קרה לרועי?", הספר נערך על ידי חיותה קפלן ועל ידי.

אני הרציתי על המודל בכנסים ברחבי העולם, למשל, טוקיו, מונטריאול, מוסקבה, סנטיאגו, רומא, מלבורן ועוד. אפשר לומר שאני היום מזוהה עם  הגישה הדיאדית, הן בארץ ובעולם ,יחד עם חיותה קפלן ורעיה אבימאיר.

אף פעם לא הייתה לי בחוג משרה מלאה. התנדנדתי בין חצי לשלושת-רבעי משרה. בדרך כלל לימדתי שני קורסים: פסיכופתולוגיה התפתחותית; התפתחות תקינה ופתולוגיה. שניהם בתכניות ה-מ.א. במגמה הקלינית-חינוכית וגם הדרכתי בקלינית ובקלינית-חינוכית, על עבודה טיפולית עם ילדים והורים.

בעבודתי הפרטית במשך השנים הרחבתי את הטווח הגילי של מטופלי, עד לגיל התבגרות והבגרות כולל. כיום אני עובדת רק עם מבוגרים.

במשך השנים סייעתי להקמה והרצה של בית הספר לפסיכותרפיה-פסיכואנליטית: עמנואל ברמן הקים (כיום שמשון מנהל את זה), רותי שרבני ניהלה, ולימים גם אני. בנוסף, אני לוקחת חלק בהקמה ובניהול של בית ספר לטיפול הורה-ילד ע"ש מרים בן אהרון. בבית הספר מלמדים שלושה מודלים לטיפולי הורה-ילד, אחד מהם הטיפול הדיאדי החיפאי. בית הספר נמצא כיום בתל אביב.

הייתי הרבה שנים "מרצה בכירה" במסלול ג'. אני יודעת שמסלול המומחים נחשב למסלול "נחות" באוניברסיטה. אף פעם לא הוטרדתי מסוג המסלול שלי או מעניין הקביעות (שאף פעם לא קיבלתי). ראיתי את עצמי יותר כאשת קליניקה מאשר אשת אוניברסיטה. יוחי דחף אותי לדרגת "פרופ' חבר" במסלול ג'. ראיתי בזה התעקשות מיותרת. ואכן הבקשה הגיעה לוועדת המינויים של החוג ונכשלה. אמרו לי לדבר עם חברי ועדת המינויים אחד-אחד על עצמי, ואני סירבתי. מישהו אחר כנראה עשה זאת במקומי, כי אחרי כשנה, נערך שוב דיון והפעם עברתי פה-אחד.

 

ש: מה הייתה מרים בן-אהרון בשבילך?

יהודית: היא הייתה האם הרוחנית שלי. בכל זאת אני מדי פעם קוראת לה "ענבל" כשמה של בתי. מרים לימדה אותי ואת הקבוצה שהתקבצה סביבה, במשך שנים, בביתה, ללא תשלום. בקבוצה היו בנות שגם היו מעורבות במגמה ובתכנית לפסיכותרפיה, כמו דינה גלאט, מיכל וינר, אריאלה ואסרמן ז"ל ועוד. מרים לא הייתה טיפוס מלטף. להיפך, היא הייתה קשוחה. מרים הייתה מאד מעודכנת בנעשה בטיפול בילדים בעולם. היו לה קשרים מצוינים עם פרופ' פיטר פונגי ממרכז אנה פרויד בלונדון. היא גם הזמינה אותו לחיפה מספר פעמים וזכינו להכיר אותו וללמוד ממנו עוד בטרם הפך לכוכב שהוא היום. בצוואתה, מרים תרמה לא מעט כסף לאוניברסיטת חיפה בקרן שנקראת על שם בתה ז"ל, קרן יעל-אנה. (3 מיליון שקל).

 

ש: איך חווית את השנים האחרונות?

יהודית: בשנים האחרונות לילי עומדת בראש המגמה. עד כה, קראו לי להדריך - והסכמתי,

הציעו לי ללמד קורסים דינאמיים – ולא הסכמתי, כלומר, לא הרגשתי (עד היום) ש"נגמר לי

הסוס".

 

ש: מה את חושבת על החוג כיום?

יהודית: הסטודנטים שמתקבלים לקלינית – הם ברמה טובה, אבל הם לא יודעים הרבה

דברים, והם די מבולבלים. הסטודנטים מגיעים למקומות הפרקטיקום ואינם מבינים את ה"שפה" הדינמית-קלינית שמדברים שם. חסר להם ידע בתאוריות הדינאמיות וההתפתחותיות. באוניברסיטה, הכל נעשה יותר מחקרי, ויותר קוגניטיבי-התנהגותי בעוד שבשדה מדברים בשפה הדינמית. אמנם גם בשדה ניכר לאחרונה ענין בטיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים, אך בעיני האידאל הוא להכיר את שתי השפות וללמוד בסיס רציני על התפתחות. בני אדם מורכבים מכדי שנוכל להבין אותם ולעזור להם באמצעות שפה אחת בלבד.

אחד ה"גשרים" בין תאוריות שונות (אמנם, דינאמיות) הוא בית הספר לפסיכותרפיה פסיכואנליטית שיושב בקמפוס הנמל. השגנו לשם מרצים טובים שמגיעים ללמד מכל רחבי הארץ. התכנית מארגנת גם הרצאות מרתקות בכל פתיחת שנה, סיום שנה ובכל סמסטר. ההרצאות הללו מושכות את קהל המטפלים החיפאי, את סגל התכנית ואת בוגרי התכנית. בדרך זו התהוותה קהילה של אנשים שלומדים ומתעדכנים בכל הקשור בטיפול פסיכודינמי