ראיון עם בני בית הלחמי
4/7/2017
להלן פרטים על הדוקטוראט שלי:
Ph. D. 1970 Michigan State University, East Lansing, Michigan
Major: Clinical Psychology; Minor: Personality.
A.I. Rabin, Bertram Karon, A.M. Barclay
הראיון התקיים במשרדו בחוג
הגעתי לחוג לפסיכולוגיה בחיפה בספטמבר 1973 (שבועיים לפני מלחמת יום- הכיפור).
שכרתי חדר אצל משפחת ד"ר מילך בשכונת דניה.
במילואים הייתי רשום בשלישות הראשית ושם התייצבתי כאשר פרצה המלחמה.
קודם לכן הייתי בחו"ל זמן ממושך- 7 שנים, כך שלא הייתה לי איזו יחידה מקורית
מוגדרת שהייתי שייך לה.
נקלעתי, אם כן, ממש לתוך המלחמה. שרתתי יחד עם סאם. שנינו, ועוד אנשים, היינו
צוות מחקר שעבד עם עוזי גל. עוזי גל, ממציא העוזי, הקים יחידת סקר שעברה בחזית
וקיבלה משוב מהלוחמים, בדבר השימוש בנשק. עוזי רצה לתכנן רובה צהלי חדש. הגענו
לתעלה ולכל מקום, לחפש ולראיין לוחמים. בין השאר ראיינו פצועים ברמב"ם.
שנת הלימודים בחיפה התחילה בפברואר 1974, במקום באוקטובר 1973. איחור של 5 חודשים.
אני זוכר את רינה אייל מודיעה לנו שהממשלה החליטה לחדש את הלימודים.
אתה (ברוך) "גייסת אותי" לוועדות החוג השונות. דאגת שלא אתבטל יותר מדי...
התחלתי ללמד בפברואר 1974. לימדתי "אבנורמלית" ו"גישות ושיטות". מישהו מהתלמידים כתב סיכומים ואלה הופצו לסטודנטים במילואים, אשר עדיין שרתו בקווי הפסקת האש.
התחלנו להקים את המגמה הקלינית. אירגנו ראיונות קבלה למגמה. יש לי חוברת "15 שנה למגמה הקלינית". כדאי לכלול אותה ב"מורשת".
טרם בואי לחיפה, עבדתי באן- ארבור כפסיכולוג קליני, 3 שנים. סיימתי דוקטוראט ב-1970 באיסט- לנסינג, ואז- שלוש שנים במשרה מלאה, כפסיכולוג קליני, אצל בורדין, בתחנת הייעוץ של אוניב' מישיגן באן- ארבור. מקום הכשרה נפלא.
עוד לפני כן, ב-1972- הייתי בביקור בארץ, הלכתי לבקר באוניב' העברית. נפגשתי עם מינקוביץ: יש לו צרור ענק של מפתחות. ידיו רועדות בפתיחת משרדו, ומיד אומר לי: למה לך לחזור ארצה ממקום כמו אן- ארבור? הוא קלע להתלבטות שהייתה לי אז. קוגלמס קיבל אותי מאד יפה (הוא היה הדיקן בי"ם). אמר שיציע לי עבודה. הייתי בן 30. לגמרי בשל להתחיל קריירה. מההבטחות של קוגלמס לא יצא כלום. אבל הגיעו "קולות" מאוניברסיטת חיפה. כולל התכתבות עם יוחנן הופמן ותכנון של עבודה כפסיכולוג קליני.
לא חשבתי על קריירה אקדמית, ולא חשבתי על משרה אקדמית, אלא על משרה קלינית בתוך האוניברסיטה.
השתתפתי בצוות המחקר של שוני גיורא משנת 1970, ושם נעשה מחקר על השפעת המין הדקדוקי על הזהות המינית. האם ילדים דוברי עברית, שבה מדגישים את המין בכל פועל ובכל שם עצם, יגיעו לזהות מינית מוקדם יותר מילדים דוברי שפות כמו אנגלית או הונגרית.
בדצמבר 1972, בביקור שלי בחיפה, התבקשתי לתת הרצאה בחוג לפסיכולוגיה. הצגתי שם את המחקר הזה. אחרי ההרצאה הזו- קיבלתי מכם (הופמן, הנדל) הצעה של משרה כ"מרצה" ועוד 1/4 משרה בתחנת הייעוץ.
שמחתי מאוד. רציתי בליבי, את המסלול האקדמי. אהבתי לכתוב ולפרסם. כבר ב-1973 יצא ספר בעריכתי על פסיכולוגיה של הדת.
בקיץ 1973 ישבתי עם מייקל ארגייל באוקספורד וכתבנו ספר.
אם כך, הייתה לי זהות כפולה- כפסיכולוג קליני וכמרצה באקדמיה.
רק בשנת 1980- החלטתי סופית שאינני רוצה להיות פסיכולוג קליני.
ענין הפסיכולוגיה הקלינית משך אותי, כמו רבים אחרים, כדרך להוכיח את עצמי. היה ברור שהעבודה הקלינית היא מבחן אישי. כסטודנט במגמה הקלינית, עשיתי בארה"ב הרבה פרקטיקומים: גם עם סטודנטים, גם עם ילדים, גם עם פושעים בבית סהר. עמדתי בכל הדרישות.
כדי להתקבל למרכז הייעוץ באוניברסיטת מישיגן, עברתי יום שלם של ראיונות. וקיבלו אותי! הייתי מאד גאה בכך שאני חלק ממוסד כה יוקרתי. שלוש שנים תיפקדתי ביועץ קליני וגיליתי שאני לא פחות טוב מאחרים, ואולי גם טוב יותר מרבים.
באשר לדמויות אשר עצבו אותי כחוקר בפסיכולוגיה.
הראשון שסייע לי וליווה אותי ו"חנך" אותי באקדמיה היה AL RABIN , שהיה מנחה שלי ומורה שלי ב-MICHIGAN STATE.
הוא לא היה אדם שביטא רגשות בקלות. הוא הזמין אותי להצטרף אליו במחקר המעקב על ילדי הקיבוץ והמושב, שאותם חקר ב1955. בצעתי את המעקב החל משנת 1975, ובשנת 1982 יצא הספר עליוTWENTY YEARS LATER : KIBBUTZ CHILDREN GROWN UP.
כאשר רייבין פרסם מאמר אוטוביוגרפי ב- 2005, גיליתי שהוא הזכיר רק את שמי, למרות שהיו לו תלמידים רבים במשך הקריירה הארוכה שלו.
השני שהשפיע עלי היה שוני גיורא, שהזמין אותי להצטרף לקבוצת המחקר שלו באוניברסיטת מישיגן, כפי שהוסבר.
לאחר מכן בא Michael Argyle מאוקספורד, שאתו עבדתי במשך 30 שנה. פרסמנו יחד 2 ספרים שהפכו לידועים מאד בתחום הפסיכולוגיה של הדת. נפגשנו לעתים קרובות החל משנת 1972 באוקספורד וגם בישראל. השותפות אתו קידמה אותי מאד.
אחריו בא Jean-Pierre Deconchy שבזכותו בקרתי בפריז פעמים רבות בשנות ה80 וביליתי בה 6 חודשים ב1991\92.
ובשנים האחרונות חברי Barry Kosmin שהזמין אותי להיות עמית מחקר במכון לחקר החילוניות ב-Trinity College, ניו-יורק, שם אני מאז – 2006.
והנה אחרי כל ההכנות הללו נפרדתי ב-1980 מהפרקטיקה הקלינית, כי עברתי את השלב שבו הייתי צריך להוכיח את עצמי, וחיפשתי אתגרים נוספים. היתה לי גם בקורת רבה על הדרך שבה התנהלו דברים בפסיכולוגיה קלינית.
נושא הדת עניין אותי תמיד. כתבתי, כדוקטוראנט, כמה עבודות על הפסיכולוגיה של הדת.
קראתי את ארגייל מאוקספורד,- היה לו אז ספר אחד מצויין, ואני הצעתי לארגייל, להכין מהדורה חדשה.
ארגייל מת בשנת 2002. עד אז הוצאנו 2 ספרים והם קלאסיקה עד היום. עבדנו יחד כ-30 שנה. העבודה אתו היתה הזדמנות אדירה מבחינתי. אני רק התחלתי והוא היה בעל שם עולמי.
הייתי נשוי, במישיגן, כשנתיים. התגרשתי וזו הייתה אחת הסיבות לחזרתי ארצה.
בתשל"ה לימדתי: פסיכותרפיה וייעוץ. גם הדרכתי בפרקטיקום. עפרה נבו, אגב, הייתה אסיסטנטית בקורס.
נחזור לשנות ה-70, בחוג.- הכל היה חדש.
1976- אתה (ברוך נבו) קישרת אותי עם פן- סטייט וקיבלתי שם משרה לשנה. אתה סידרת לי את זה. משרה בבית ספר לחינוך. מאד אהבתי את אותה שנה.
בשנה של פן, למדתי גם בחוג לצרפתית.
מייק מרבאום עמד בראש המגמה הקלינית- טיפוס מאד מוכשר, מאד מיוחד. הוא היה ביהביוריסט. הוא לא הצליח ללמוד עברית. זה היה מכשול עצום.. ובסופו של דבר זה מה שגרם לשובו לארה"ב. לאחר שובו לארה"ב הוא הצליח שם מאד.
הכיוון הדינמי היה מיוצג על ידי עמנואל ברמן. אבל הוא הגיע מאוחר יותר. עמנואל שינה הכל. עמנואל הביא אתו מארה"ב דווקא את הכיוון השמרני, הדינמי – אנליטי. ברוח אישיותו הדומיננטית, זה הכיוון ששלט בחוג, עד לשנים האחרונות.
הרבה שנים לימדתי "גישות ושיטות", והמשכתי עד 1980 במגמה הקלינית.
היו נגדי תלונות על כך שאני מפרסם דברים פוליטיים, בגנות ישראל. פירסמתי ספר- "הקשר הישראלי" על הקשרים של ישראל עם מדינות ברחבי העולם, כמחמשת צבאות במיוחד את דרום- אפריקה.
אבל עוזר שילד וגבי בן- דור הגנו עלי. הם אמרו שכל הפעילות ה פוליטית הזו נעשתה מחוץ לאוניברסיטה. הופעתי בפורומים ציבוריים שמאליים, באוניברסיטה ומחוצה לה. עם הופמן דיברתי על יחסי יהודים- ערבים ועל זהויות. היו לנו 3-4 פרסומים משותפים בנושא.
המחקר שלי התמקד – במשך השנים – בפסיכולוגיה של הדת. הייתי חבר בוועדה לאומית שעסקה בכתות הדתיות. עזרתי לאפיין ולסווג את התופעה.
פרשת יוסי בן- דק: יוסי בן- דק הוא בן גילי. נפגשנו באוניב' העברית. ושוב באן- ארבור. בחור מוכשר מאד. הוא נקלט כפרופסור בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. אני הזהרתי את גבי בן-דור מפניו.
בשלב מאוחר חשפו אנשי החוג למדע המדינה כי רשימת הפרסומים הארוכה שלו היתה המצאה, פגריקציה. עוזר שילד היה רקטור כאשר בן - דק היה בהליכי הקידום. ההליכים הוקפאו.
בן- דק אירגן את המשלחת החיפאית לכנס המונים ("כנסיית האיחוד") בדרום קוריאה, משלחת של- 20 פרופסורים. ביניהם היו שלמה ברזניץ, אמנון רפופורט. אני הרמתי קול נגד כת המונים ונגד הנסיעה. התחוללה שערורייה באוניברסיטה.
חברי הוועדה המקצועית שדנו בקידום שלי עצמי, נסעו בחלקם לכנס המונים. אז הם התפטרו מהוועדה שלי, והיה צריך להקים וועדה חדשה וזה דפק אותי מבחינת הקידום.
איפה בן- דק היום? מסתבר שהוא בישראל. הוא עבד באו"ם הרבה שנים. כיום הוא חי כמראה בישראל.
מה לגבי התפתחות החוג כיום?
לדעתי, החוג התפתח בצורה נפלאה. הדור הצעיר של החוקרים- כיווני המוח למיניהם- הם יוצאים מן הכלל והחוג התקדם יפה. בתחום הקליני, כמה מתלמידנו בחוג התפתחו כאנשי מקצוע בתחום הקליני ותופסים עמדות מרכזיות. יצרנו קבוצה נהדרת.
הקיום הישראלי בעיניים אמריקאיות: הקורבן, המקופח, הערבים הם המיעוט הנגזל היום בדעת הקהל העולמית. זו ראיה שאיננה רחוקה מראייתי שלי. נחשפה העובדה- גם בעזרתי- שהקיבוצים קמו על חורבות הכפרים הערבים. הפלסטינאים הם הצד שמשלם את המחיר.
בשנים האחרונות,- לא הופעתי ולא כתבתי אם כי אני ממשיך להתעניין ולהתעמק בהתפתחויות של הפסיכולוגיה של הדת. יש לי במחשב ספר שלם על הציונות והפלסטינים. אבל עוד לא הוצאתי את זה. אני מחפש מו"ל.
