top of page

ריצ'רד שוסטר ז"ל

(נכתב על ידי ברוך נבו)

ריצ'רד נולד בארה"ב בשנת 1940. הוא נפטר ב- 21.1.2018.

ריצ'רד סיים את תואר הדוקטור בשנת 1968 באוניברסיטת הרווארד,

כאשר וועדת הדוקטורט שלו כללה את סקינר שהיה כבר אז אחד

מחוקרי הפסיכולוגיה הגדולים בעולם. בשנה בה ריצ'רד התקבל לתכנית

הדוקטוראט בהרווארד, נבחרו 12 סטודנטים מתוך שש מאות מועמדים.

  ריצ'רד הצעיר פילס את דרכו מבוסטון לאפריקה, באמצעות מענקי

מחקר, והפך בהדרגה לחוקר מוצהר בתחום ה-(comparative psychology

 (ethology, תחום שענינו חקר התנהגויות של בעלי חיים, בזיקה להתנהגות

של בני אדם.

ריצ'רד היה במשך מספר שנים חבר סגל באוניברסיטת זמביה. לאחר מספר

שנים באפריקה שבהן צפה ביונקים למיניהם, הגיע ריצ'רד שוסטר לאוניברסיטת חיפה. איך נעשתה "קפיצת הדרך" – לא ידוע עד היום. נתלוותה לו רעייתו דאז – אֶלְזָה, חוקרת באנתרופולוגיה.

 

בתחילת דרכו בחיפה, לא נמצא תקן לריצ'רד והוא עבד

וכתב על בסיס תקציבים "רכים". בין השאר היה צורך

ל"הַנְדִיד" את ריצ'רד למכון לחקר האבולוציה (פרופ' אייבי

נבו) לשנה-שנתיים שלאורכן נתגלעו חילוקי דעות בין

האישים.

בסופו של דבר, לקראת סוף שנות ה- 70 ריצ'רד קיבל

תקן משרה מלאה בחוג לפסיכולוגיה. הקורס המרכזי

שלימד ריצ'רד שוסטר היה "למידה". הוא אהב ללמד,

נחשב למורה קפדן ו"קמצן בציונים".

 

בשנת 1991 נבחר ריצ'רד לתפקיד ראש החוג לפסיכו-לוגיה. שנים אחדות קודם לכן, הוא נפרד מאלזה אשתו, אשר חזרה לארה"ב לתמיד.

ריצ'רד שירת כראש החוג שלוש שנים רצופות (1991-1994). בניגוד למרבית קודמיו שרק חיכו לסיים הוא "חי את התפקיד" ואהב כל רגע ממנו.

ריצ'רד היה ג'ינג'י בשערו ובאופיו. לעיתים אמיץ,

לעיתים גס-רוח, לעתים מתפרץ ותקיף. לעיתים נבון

ועדין.

התחום המקצועי שריצ'רד בחר בו (פסיכולוגיה

השוואתית) נחלש והצטמצם ברחבי העולם וגם בישראל.

חוקרי חיות מצאו מקומם בתוך ענף הזיאולוגיה.

אולי זו הסיבה שלא קמו לריצ'רד תלמידים רבים שהלכו

בעקבותיו. בוודאי לא תלמידים שירצו לחקור ולעקוב

אחרי חיות בטבע. ריצ'רד עצמו התפשר: הוא ויתר על

האריות והסתפק בחקר החולד המצוי שחי במחילות

האדמה בכרמל. בנוסף, ביחד עם ברי ברגר הוא העמיק

בחקר הזוגיה (של חולדות) במעבדה. בנשמתו ריצ'רד

רצה כל הזמן לחזור לאפריקה, מדי פעם גם עשה זאת.

 

בשנים האחרונות לחייו, ריצ'רד חלה בסרטן. בחדשי חייו האחרונים, חזר ביחד עם אדריאן להתגורר בארצות הברית מתוך תקווה להיעזר במערכת הבריאות המשוכללת שם, אך התקווה נכזבה.

 

חברו Arnold Newman כתב עליו:

“Richard did things his own way, created new paths, offered the field new methods and theories. He will be missed and remembered, and his work will not be lost.”

ריצ'רד כשותף לכתיבה:

בשנת 1993 פנו אלי אנשי האוניברסיטה הפתוחה ובקשו שאכתוב ספר לימוד שעניינו "האנטליגנציה האנושית". נתתי את הסכמתי. לצורך הכתיבה פניתי למספר חוקרים בבקשה שיכתבו פרקים לספר (על פי תכנית כללית שחיברתי בהשראת רוברט סטרנברג מייל).

ריצ'רד כתב את הפרק הנועל את הספר, פרק 17: "אינטליגנציה של בעלי חיים". המוצר המוגמר הוא ללא ספק אחד הפרקים היותר איכותיים בספר, אם לא הטוב שבהם. הדרך לשם הייתה רצופה סבל. לריצ'רד הייתה דרך כתיבה משלו וקצב עבודה משלו. הוא הקפיד עם עצמו בצורה בלתי רגילה. חזר וכתב טקסטים, חזר ומחק אותם, וחוזר חלילה. ריצ'רד כתב באנגלית, אני תרגמתי לעברית, ריצ'רד בדק ואישר.

הספר יצא לאור ב- 1998. עד היום הפרק על האינטליגנציה של בעלי חיים הוא רלוונטי לכל מי שמתעניין בחקר האינטיליגנציה.

כיצד הכירו ריצ'רד ואדריאן?

באחד מהכנסים של חבר הנאמנים של האוניברסיטה הגיעה משלחת מארצות הברית שכללה גם פעילים, גם תורמים וגם אנשי מינהל. באותה שנה התבקשנו עפרה ואנוכי, לארח קבוצה של אנשי החבר בדירתנו ולצרף כמה מחברי הסגל של החוג.

הגיעו לדירה 8-10 אנשי משלחת וכמספר הזה חברי סגל החוג. נוצר מעגל. אדריאן ישבה על אחד הפופים שהיו מפוזרים. ריצ'רד הגיע באיחור מסויים. הוא נעמד במרכז המעגל, סקר בלי בושה את היושבים סביב סביב. עיניו נתקבעו על אדריאן היפה. הוא התיישב על השטיח למרגלותיה. הם החלו לשוחח ולאט לאט התקרבו זה לזו עד שנגעו כתפיהם. מאותו רגע הם למעשה התנתקו מהנעשה בחדר ומהיושבים סביבם. היו ממוקדים זה בזו למשך שעתיים רצופות. והשאר הוא היסטוריה: אדריאן נשארה בארץ ובשלושים השנים הבאות הם היו משפחה.

bottom of page