ראיון עם סאם רקובר
5/6/2017
הראיון התקיים ב"משרד הגימלאים" או: "הר השלג" שאליו מועברים הזקנים של האסקימוסים
למדתי פסיכולוגיה באוניב' העברית, מחזור ד'. לימודי פסיכולוגיה לא היו משאת חיי
ועד סוף התואר הראשון עוד התלבטתי.
ב.א.- (1960-1963) עם מורי ורבותי- שלמה קוגלמס, דני כהנמן, גינה אורתר, אברהם
מינקוביץ, רבקה אייפרמן מ.א- בעיקר עם צ'רלי גרינבאום (1964-1966)
Ph.D. - צ'רלי גרינבאום+ דויד סמואל (לורד דיויד סמואל ז"ל מווייצמן) (1967-1971)
הייתי עוזר הוראה בקורס "למידה" (תואר ראשון). עובדה קטנה זו הכתיבה את תחילת
הקריירה שלי.
התחתנתי עם אביבה בתחילת המ.א. והתחלתי לחשוב על פרנסה.
באוניב' ת"א חיפשו מישהו שילמד ניסויית. ראש החוג היה רוני שובל- הוא שכר אותי לשנה. בינתיים סיימתי את ה-מ.א. והתחלתי דוקטוראט.
תוך כדי כך שלימדתי בת"א, 2 סטודנטיות מת"א, נסעו בהמלצתי לווייצמן כדי לעשות אצל דויד סמואל עבודת מ.א. כך נוצר קשר ביננו. הוא היה איש מקסים (סמואל).
סמואל היה חוקר מוח. הוא הזמין אותי לעבוד וללמוד בקייץ במכון ווייצמן. וכך היה.. ביליתי שם קייץ באופן מקוטע. זה היה מרתק, אבל זה היה עיסוק זמני.
כמקובל באותם ימים התבקשתי להציג את תכנית הדוקטוראט שלי לפני ועדה של בכירי החוג לפסיכולוגיה באוניב'
העברית. זה היה תנאי קבלה לדוקטוראט. בוועדה היו יצחק שלזינגר, כהן-רז, עוזר שילד, ועוד. עמוס טברסקי היה שם והוא אמר בתום ההרצאה שלי: "זו הרצאה טובה, אבל כבר ביצעו את המחקר הזה".
סאם: "אז בוא תראה לי את המאמר"!
מתברר שעמוס טברסקי הכשיל סתם, כנראה מתוך חוסר תשומת לב. לא היה מאמר מקדים ולא בטיח. אבל זה התברר כבר מחוץ לפורום וועדת הקבלה וכבר הוטל בי מום.
חיפשתי בצורה נואשת מדריכי דוקטוראט. הלכתי להרבה כיוונים, כולל זואולוגיה.
נעשיתי מדוכא. יום ולילה- פתרתי בעיות בשחמט... היו ימים ששרצתי סתם בגבעת רם, בלי לעשות כלום. העיקר לא להיות בבית. התביישתי מאביבה.
בסוף- פניתי לסמואל בווייצמן.
סמואל הגיע אלי לירושלים ונפגש עם צ'רלי וחתם על הסכמה להנחות אותי. זו הייתה הנחייה משותפת של צ'רלי ושל סמואל. בסוף 1972 סיימתי את הדוקטוראט.
איך קרה שפיספסתי קריירה מזהירה באמריקה:
בלימודי ה-מ.א. רות גוטמן לימדה גנטיקה התנהגותית. נהניתי בקורס והשקעתי בו. רות התלהבה ממני. שלחה דוח מחקר שלי לקרצ' בארה"ב. קרצ' היה מגדולי הפסיכולוגים דאז. קרצ'- הציע לי מיד לבוא אליו ולעשות אצלו דוקטוראט.
אבל לא יכולתי לנסוע לקרצ'- כי לא ידעתי אנגלית, גמגמתי באנגלית, אז סרבתי. לא היה לי אומץ לנסוע בלי שליטה מוחלטת באנגלית. אפשר לקרוא לזה - פחדנות מבוססת.
אח"כ קרצ' בא אלי לביקור במעבדה שלי בישראל - ועדיין היה סיכוי שאסע אליו אח"כ לארה"ב - ואני שכחתי או חליתי (אולי היה זה גילוי חרדה) ובמקומי פגשה את קרצ' עוזרת שלי בשם אטה.
מדוע עברתי מי"ם לחיפה? כי זו עלתה כאפשרות היחידה לקריירה אקדמית עבורי.
הופמן ביקש המלצות מעוזר שילד, שילד פנה לצ'רלי וצ'רלי- המליץ עלי. צ'רלי היה המלאך המגן שלי לכל אורך הדרך.
הגעתי לחיפה לראשונה ב-1971-2.
הציעו לי משרה בחיפה ובבאר שבע. היה עלי לבחור בין השניים. אביבה בחרה בשבילי (את חיפה).
בסוף 1972 עברנו לגור בחיפה.
יואל נורמן הגיע לפני, הוא לימד פה והיה לו טוב בחיפה, אבל הוא נתקע עם הדוקטוראט. התחלנו לדבר על הדוקטוראט שלו והצעתי לו שנשב על העיבודים של הנתונים שלו. ישבנו על כל עיבוד ועיבוד, ושוב- לא יצא ליואל ממצא מובהק. דני כהנמן שהיה המדריך של יואל לא ידע מה לעשות עם יואל. כבר עמד לפסול אותו. ואז הייתה לי הברקה: ביקשתי מיואל שיקריא לי את תיאור המחקר שלו לדוקטוראט,- זו טכניקה שמאפשרת לי להתרכז בצורה טובה, וגיליתי מדוע הוא נתקע מקודם. הצעתי ליואל שינוי קל בצורת החישוב, ופתאום יצאו לו ממצאים מובהקים. נסללה הדרך לדוקטוראט של יואל.
ברוך: מי היה בחוג בתחילת שנות ה-70:
שמואל נגלר, יוחנן הופמן, רחל סגינר, שאול סולברג, אברהם לוי.
גם לסולברג גם ללוי וגם ליואל היה מיסקונספשן: הם התייחסו להוראה שלהם כדבר הכי חשוב בקריירה. זו שגיאה אופיינית לסגל אקדמי של מוסד חדש וקטן. כל האנרגיה הולכת להרצאות ולסטודנטים ולא נשאר כוח לכתיבת מאמרים. היו חברי סגל ששלמו מחיר אישי כבד. אני עצמי נחלצתי בקושי רב מהצרה הזו (ראה בהמשך).
בשלב מסויים בנו לי מעבדה בתוך הבניין הרב- תכליתי. התחלתי עם ניסויים בבני אדם (זיכרון, פרצופים) ואח"כ דגים וחולדות.
ראוי להזכיר את פפו שהקים וניהל את מעבדות החוג לפסיכולוגיה. אני הבאתי אותו מהטכניון.
ברי ברגר, במעבדה שונה, עשה אז ניסויים עם aversive conditioning.
אני מתחיל אז לכתוב מאמרים. כ-2 מאמרים מהדוקטוראט ואח"כ זיכרון פרצופים, וגם- פילוסופיה של הפסיכולוגיה. לקחתי קורסים בפילוסופיה באוניב' העברית. זה ריתק אותי. כל הקריירה שלי קראתי ופירסמתי גם בפילוסופיה. עד היום,- אני כבר במילואים (גימלאות)- אינני בטוח שפסיכולוגיה היא "הייעוד" שלי.
המאבק שלי לקביעות
3 הגדולים של ירושלים- שילד, רפופורט, ברזניץ- עוברים מירושלים לחיפה.
מייקל סולטמן סיפר לי את זה. כששמעתי שהם באים- נפל לבי. [ברזניץ: היה לנו סכסוך מדעי]. נכנסתי לקדחת של פירסומים! עבדתי יום- ולילה. סולטמן עזר לי עם האנגלית. הוא היה בחור נפלא. ממוצא בריטי. סולטמן נפטר לפני כשנה.
הופיע גם אייב קפלן, הדיקן של הפקולטה. הוא ראה את רשימת הפירסומים שלי וסירב להגיש אותי לקביעות, תוך דרישה לעוד 2 מאמרים. כתבתי במהירות 2 מאמרים ושלחתי לכתבי עת חלשים, במכוון. קיבלו אותם מהר. הגשתי לדיקן. ותוך זמן קצר קיבלתי קביעות (1978). זה מלמד אותך מה כל "הסטנדרטים" האלה שוים. זה היה שיעור מאלף עבורי לגבי מה הם החיים האקדמיים.
אף פעם לא היה לי חשק לנסוע לחו"ל. לא לכנסים ולא לשבתון.
פעם אחת נסעתי לחו"ל וגם זה נתקל בקושי כי שלמה ברזניץ ניסה להכשיל את חילופי המרצים עם Oakland, שאתה ברוך יזמת.
תמיד היו לי דעות עצמאיות. למשל, חשבתי שכל סטודנט שלנו לתואר ראשון, חייב לקחת קורס במתמטיקה. המתמטיקה היא הבסיס לכל המדעים. דוגמה נוספת - חשבתי שהקודים האתיים החדשים של ניסויים בחיות ובבני אדם הם מחמירים מדי. ועוד דוגמה - אני חושב שהפורשים צריכים לקבל זכות הצבעה בהצבעות חשובות בחוג. הפורש איננו אינטרסנט. הוא רואה היטב את התמונה הכללית.
הלכתי תמיד בדרכי העצמאית.
אבל מי שומע לתרח כמוני?
בשני העשורים האחרונים פיתחתי מסלול חיים נוסף, מקביל לאקדמי, והוא – יצירה בתחום הספרות. טוב לי בו.
