ראיון עם מרילין ספר
12/6/2017
הראיון התקיים ב"טריו", קומה 16, בה מתגוררים מרילין ואפי
(נוכחים: מרילין, עפרה, ברוך)
מאמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת הייתי חברה בתנועה לזכויות האזרח בארה"ב.
כך אני זוכרת עצמי כסטודנטית. כולל צעדת מיסיסיפי 1966. כלומר, הייתי פעילה
פוליטית. אני שייכת לדור וייטנאם בארה"ב. דור שהפגין על כל דבר.
במיסיסיפי נשא קרמייקל, נאום שיטנה נגד הנשים השחורות, הייתי שם. זה דחף אותי
עוד יותר למעורבות חברתית. הייתי פעילה במפלגה הדמוקרטית. נקרא לזה "הדור
הצעיר".
ב-1967 כאשר התחילה מלחמת ששת הימים, הרגשתי צורך לבוא לישראל להזדהות.
הייתי אז בכתיבת הדוקטוראט שלי. לא הגעתי ישירות למלחמה ביוני 1967 אבל את
ההזדהות עם המדינה הגשמתי מעט אחר כך, ב- 1968.
בלימודי בסירקיוז התחלתי בפסיכולוגיה ניסויית ועברתי לקלינית. המחלקה הקלינית שם הייתה ביהביוריסטית. סיימתי דוקטורט וכאמור ב-1968 הגעתי לישראל, כבר עם תואר "דוקטור". באתי לארץ, לא ידעתי כלום על ישראל, לא ידעתי אפילו איפה חיפה, שלחו אותי לאולפן בחיפה. אולפן של הסוכנות. בהיותי באולפן פגשתי את אפי (אפריים) בחיפה. התאהבנו, החלטתי להתחתן עם אפי ולהישאר בישראל. האופציה החיפאית הייתה היחידה עבורי, כי קשרתי את גורלי לאפי ואפי כבר היה מושרש בחיפה, מכל הבחינות.
ב-1969 פניתי ליוחנן הופמן שהיה אז ראש החוג לפסיכולוגיה בחיפה. הופמן אמר לי: "תלמדי קודם את השפה העברית, תכירי את ישראל, ואז תחזרי אלי". ואחר כך אמר: "תלמדי קודם כמורה בבית ספר תיכון ואז תפני בבקשה לאוניברסיטה". סירבתי.
אחרי זמן, הלכתי שוב לדבר עם הופמן, בדיוק קרה מקרה שמרצה מסויים הפסיק ללמד באופן פתאומי, ואז הופמן הזמין אותי ללמד במקומו. בהתחלה דיברתי אל הסטודנטים באנגלית ומלכה מעון תירגמה אותי לפני התלמידים לעברית.
במשך שנתיים באוניברסיטה הייתי בסטטוס מורה-מן-החוץ. ורק אז, בהשפעת צבי סובל, גם הוא עולה מארה"ב, דרשתי מהופמן מינוי. אני הייתי תמימה, ואילולא הדחיפה מבחוץ הייתי בוודאי ממשיכה עד היום כמורה מן החוץ..
לימים הופמן התוודה לפני: "ראיתי לפני אישה יפה, בלונדינית, אז חשבתי- היא בטח מטומטמת (Dumb Blond)".
רק מ-1972,- היתה לי משרה במינוי (חצי משרה).
חברי סגל שהיו: יואל נורמן, אלן לוי, יוחנן הופמן, רחל סגינר, עמוס הנדל.
פעם בשבוע- שבועיים היו ישיבות חוג בעברית, בכל ישיבה כזו, מישהי ישבה לידי ועזרה לי עם השפה (מלכה מעון, מרים ריק...)
היה נוהג שהנהיג הופמן שהנשים בסגל אפו עוגות לישיבה. כל ישיבה חברת סגל אחרת אפתה עוגה. יוחנן הופמן ביקש ממני להצטרף לתור. לתדהמתו הבאתי עוגה קנויה... ואז הכרחתי את יוחנן לסדר "תור עוגה" שגם גברים יכללו בו. הקרב הבא נסב סביב שעת הישיבה החוגית. שאלתי- למה לעשות ישיבות בשבע בערב? אנחנו אמהות וזה לא נוח לנו. והצלחתי גם בזה. הישיבות הוקדמו לבוקר או לצהריים.
אחרי לידת נועם, בני, הייתי חולה קשה. הבדיקות נמשכו זמן רב. היו סיבוכים גניקולוגיים וניתוחים חוזרים. שכבתי בבית חולים 5-6 שבועות. סבלתי מאפזיה. נמחקו לי זכרונות בכמויות.. שכחתי את מעט העברית שכבר רכשתי. אפילו לכתוב לא יכולתי. ההתאוששות שלי הייתה ממושכת מאוד והמחלה פגעה גם ביכולתי לכתוב כתיבה מדעית ובפירסומים שלי.
יוחנן- הטריד אותי מינית, הייתי צריכה להתחבא ממנו. הביטוי הזה "הטרדה מינית" לא היה מקובל אז, אבל זה מה שהוא עשה, אם כי לא באופן פיזי ולא בגסות. יוחנן בא כאילו לבקש את עצתי בתור מומחית לענייני טיפול מיני והיה רומז רמזים. כמובן שבמונחים של אותה תקופה, יוחנן פעל בתוך מסגרת הנורמה.
אתה (נבו) העלבת אותי: שנסעתי עם עפרה לכנס למען נשים אמרת לי "מרילין אל תקלקלי את עפרה..." כלומר- אל תהפכי את עפרה לפמיניסטית...
בשנים הראשונות לקחתי חלק בתנועה הפמיניסטית בישראל ובהקמת מפלגת הנשים. הכנסנו לכנסת את מרשה פרידמן. אפילו בתוך אוניברסיטת חיפה היה צריך להיאבק על שוויון. והצלחתי בכך.
לא רק הופמן נטפל אלי.
ס. נהג ללטף אותי ליד המעלית, ככה בחביבות, אז פעם כופפתי לו את היד והכאבתי לו, ומאז הוא הפסיק.
בשנים הראשונות הייתי צריכה לפרסם מאמרים כמו כל חבר סגל אחר. היו לי נתונים מהדוקטוראט אבל היו כמה בעיות טכניות להפוך זאת למאמר. והגרוע ביותר- תדפיסי נתונים שהבאתי מארה"ב, נהרסו בשיטפון שקרה לנו בבית.
בימים ההם היינו בארץ כולה מעט מאד ביהביוריסטים. יצרנו מעין אגודה בין- אוניברסיטאית.
אני זוכרת כמה טיפולים התנהגותיים שעשיתי בתחנת הייעוץ האוניברסיטאית. היו כמה מקרים קשים מאד שהצלחתי לעזור להם.
בשנים הראשונות היה פער בין פסיכולוגיה קלינית לפסיכולוגיה.
בשלב מסוים, ניסיתי ללמוד פסיכולוגיה קלינית דינמית. חשבתי אולי אוכל לחבר בין שתי הגישות – הביהיביוריסטית והדינמית - אבל זה לא הלך.
ב-1972 אני ויואל נורמן גייסנו לחוג את ברי ברגר שהיה אז במכון ויצמן.
בשלב מסוים הכנסתי לארץ גם את הטיפול המיני. אז, בארה"ב, טיפול מיני היה ביהביוריסטי. הבאתי סרטים על טיפול מיני, עברה שמועה ואנשים שונים מכל חוגי האוניברסיטה באו להציץ... כאילו סקרנות מדעית.
לקח לחוג הרבה שנים לפתוח לי פרוצדורה ל"מרצה בכיר". בשלב ה"מרצה בכיר", "ניתבו" אותי למסלול ג'. מה שהכשיל אותי היה מכתב המלצה גרוע מאד מפרופסור מסויים בישראל, מכתב מחורבן אחד. מדי פעם ניסיתי לעבור ממסלול ג' למסלול א' וזה לא הלך. בין כך וכך, לאורך השנים, התקדמתי לא רע. סיימתי את הקריירה כפרופסור מן המניין.
מייק מרבאום היה מאד טוב עבורי. הוא עזר לי בכתיבה, אבל היה לזה מחיר קטן... הוסיף את שמו. מייק עזב לארה"ב, כי הביהביוריזם נעשה שם לפופולארי יותר ויותר ואילו בישראל, הסטודנטים דרשו קורסים דינמיים. לכן מייק חזר לארה"ב.
אני העליתי בארץ את הנושא של הטרדה מינית. עשיתי מחקר גדול. סקר המבוסס על שאלונים. וגילינו- שסטודנטיות בכלל לא הבינו מה זה "הטרדה מינית". יצרנו קמפיין הסברה.
כאשר עמנואל הפך להיות ראש המגמה הקלינית, הוא הוריד אותי ממשרה מלאה לחצי משרה ("בעלך מרויח יפה, זו לא תהיה בעיה בשבילך"). נשארתי הרבה שנים בחצי משרה- ועבדתי בהתנדבות בנושאי מגדר.
אחד הכנסים העולמיים הראשונים שאי-פעם אורגנו באוניברסיטה, היה (1981): "נשים בהשכלה הגבוהה". הגיעו מכל העולם נשים מפורסמות. 700 איש, בסך הכל. הגיע אפילו חוקר ממצריים.
היי-לייטס:
פגשתי את מרתה מדניק בכנס שארגנתי בארץ: היא הכניסה אותי למעגל הבינלאומי של נשים פסיכולוגיות בתנועה הפמיניסטית. הכנס הבינלאומי בחיפה (1981) היה מעין שיא בשבילי. אחריו נעשיתי חלק מ"רשת בינלאומית".
אז עדיין לא היה אינטרנט. באשר להוראה, אהבתי לתת סמינרים מחקריים, עם כתה קטנה. פחות אוהבת כיתות גדולות.
אני מרוצה מההתפתחויות בחוג- כי נשים תופסות יותר ויותר מקום מרכזי בחוג.
היום יש שוויון כמעט מלא בחוג שלנו בפרט ובאוניברסיטה בכלל. אני מרגישה שתרמתי לזה.
בשבתונים שלי הייתה בעיה. בגלל סוג העבודה שלו אפי לא יכול היה להצטרף אלי. הוא נאלץ להישאר עם הילדים ואני טסתי הלוך ושוב.
עוד היילייט: אני הקמתי בארץ את האגודה לטיפול קוגניטיבי- התנהגותי. וגם הקמתי את האגודה לטיפול מיני. קיבלתי פרסים והכרה ב-APA, קיבלתי קצת פחות בארץ...
