ראיון עם יוחי אשל

31/7/2017

​

​

הראיון התקיים בטבעון

(נוכחים: יוחי, מיכל, עפרה, ברוך)

 

יוחי יליד 1935.

 

עשיתי עבודת דוקטור בהנחייתם של דני כהנמן ועוזר שילד. בנושא "דחיינות

ופזיזות". סיימתי דוקטוראט ב-1970, לאחר לא מעט דחיות והיסוסים.

 

התגייסתי לממד"ה (אז זה נקרא "הפסיכולוג הראשי") שבתל השומר. בראשה עמד

בני שליט שעשה דוקטוראט על "דימוי גוף" אצל מינקוביץ. עברנו אז לגור מי"ם

לקיראון.

 

עבדתי שלוש שנים בממד"ה כראש ענף מחקר, במעמד של אזרח עובד צה"ל.

 

הקורס הראשון שלימדתי בחיפה היה ב-1974 במינוי של מורה מן החוץ. החל מ-1975 היה לי כבר מינוי של "מרצה" בתקן בפסיכולוגיה. כאשר הגענו לחיפה, מיכל ואני,- אתם הנבואים הייתם בשבתון.

 

אחרי שנה, ברי ברגר, ראש החוג, קרא לי ואמר: "ההוראה שלך היא בסדר, אבל אינך משתלב מספיק מבחינה חברתית". עניין זה תוקן כאשר עברנו לגור בחיפה. החוג היה אז לכולנו- בית.

 

איך קיבלו אותי אז לחוג?- ראיון עם ברי ברגר ומו"מ על תכנית ההוראה האישית שלי. סיימנו הכל תוך שעה.

 

הקושי העיקרי שלי אז היה כתיבת מאמרים לכתבי עת באנגלית. בתחילה, סייע לי מאד זאב קליין, מורי ורבי באוניב' העברית. לא היה לי ניסיון בכתיבה עצמאית של מאמרים. כאשר שקלתי להתחיל קריירה אקדמאית, ידעתי במעורפל, שיש סיפור כזה של כתיבת מאמרים. אבל עד שזה לא נוחת עליך אתה לא יכול להאמין כמה זה מעיק.

 

במועד הפורמלי, לא היו לי מספיק פרסומים. הייתי אמור להיות מודח, אבל היה לי ספר באנגלית ביחד עם קליין, וזה הציל אותי. בתקופה ההיא העריכו מאוד ספרים. קיבלתי עוד שנה- שנתיים הארכה בדרגת מרצה. כדאי לזכור, שעיבודים סטטיסטיים לצורך מחקר ופרסומים, היו אז מסורבלים ביותר. אני מדבר על תקופה שהיינו מחשבים בעזרת מכונת וואנג ואת הפרשנויות נתנו תוך הליכה על ארבע, על סדין מתוח על הרצפה ועליו כתובים מאות נתונים.

 

בכתיבה לא היה לי מקור של משוב. לא היה לי את מי לשאול, כי אני כזה: אני לא נשען על אף אחד. שלמה ברזניץ – חבר טוב שלי ואפילו אליו לא פניתי. ובאופן הפוך על הפוך- תמיד עזרתי לכל סטודנט וכל קולגה שפנו אלי. בסוף עניין הדרגה והקביעות הסתדר איכשהו.

 

סיפור "משחקי המטמון" של החוג: כל יום עצמאות היה חידון סימני דרך שאתה (ברוך) ארגנת. היו פרסים למנצחים. שלמה ברזניץ ואלכס כרמל, היו פותרים את כתב החידה כאשר הם יושבים בכורסאות אצל אלכס בבית...

 

לימים, גם מיכל ואני לקחנו על עצמנו חלק בארגון משחקים כאלה. דרך נחמדה להכיר את חיפה והגליל.

 

בשנת 1984-5 יצאתי לשבתון ומה שיצא לי מזה, הייתה שליטה טובה בדיבור אנגלית וכתיבה באנגלית. השבתון הזה שחרר לי את "פקק השפה".

 

כיצד נולדה המגמה החינוכית: עמליה ואני נסענו יחד יום אחד לירושלים, דברנו בדרך, ואז צץ הרעיון של פתיחת מגמה לפסיכולוגיה בית- ספרית. התחלנו לעבוד על זה ברצינות. החוג דרש מאיתנו "נייר". רות שרבני, עמליה ואני,- כתבנו את התכנית. עד היום המסמך נמצא אצלי באיזה שהוא מקום.  עשרות שעות של שיחות.

 

עמוס הנדל עודד אותנו ועזר לנו להתחיל.- עשינו ניסיון ראשוני בקנה מידה קטן – מחזור ראשון מצומצם -  כולל עבודה מעשית במספר בתי ספר. וזה הלך טוב.

 

עמליה ואני הכרנו בצורך לקיים הדרכה מעשית לסטודנטים של המגמה. אני לא ידעתי כלום בפסיכולוגיה מעשית של בית ספר... אבל לא הייתה ברירה... נכנסתי איכשהוא לעניינים. בעצם למדתי מהסטודנטים שלי... היו מאות תקנים פנויים בארץ לפסיכולוגים חינוכיים והיה צורך דחוף בפסיכולוגים חינוכיים אבל הסטודנטים שלנו לחצו על עוד ועוד קורסים קליניים.

 

לאט- לאט התברר שהסטודנטים שלנו בעצם רוצים להיות פסיכולוגים קליניים. התייעצנו עם מועצת הפסיכולוגים, והכיוון שבחרנו היה להקנות שתי מומחיויות במגמה אחת: חינוכית וקלינית.

 

ביקשנו אישור החוג והאוניברסיטה- וזה עבר. הכפילות הזו יצרה ביקוש אדיר למגמה.

 

הייתי ראש החוג בשנים 1982-1984.

 

כראש חוג הייתה לי בעיה: גם שלמה וגם אמנון הקימו מכונים והם רצו לקחת שטחים ותקנים מהחוג. היו לי משאים ומתנים לא נעימים. אבל זה הסתדר בסוף. בזמני, כראש חוג, הקמנו גם את בית ספר לפסיכותרפיה לילדים.

 

אין לי חרטה בכלל באשר לבחירה שעשיתי לגבי מיקום הקריירה שלי- אוניברסיטת חיפה.

 

מיכל (רעייתו של יוחי): מבחינת הקריירה שלי זה היה אסון. רציתי להישאר לעבוד בחיל האוויר, בתל השומר - שנים נסעתי הלוך ושוב מטבעון לתל- השומר, עד שנגמרתי מהנסיעות הללו. עברתי לרפא"ל, אבל זו כבר הייתה מוזיקה אחרת.

 

הודו אהובתי

 

סיפור חיי וחייה של מיכל, לא יהיה שלם בלי להזכיר את ה"אובססיה" שלנו להודו. במקביל לקריירה שלי בחיפה, ניהלנו – מיכל ואני – חיים כפולים בהודו. בכל הזדמנות, בכל חופשה, בשבתונים – קפצנו להודו. לפעמים לשבועיים, לפעמים לחודשיים, לפעמים ליותר משנה. היכרנו את הודו יותר טוב מאשר היכרנו את העיר חיפה. היה לי חלום – לשלב את הפסיכולוגיה המערבית עם ה"פסיכולוגיה ההודית". אבל זה לא הלך.  זה כמו לחבר כימיה ואל-כימיה לתהליך אחד.

 

לאחר הפרישה

 

יצאתי לגמלאות מאוניברסיטת חיפה בשנת 2003. מיד בהמשך נכנסתי לתפקיד הראש הראשון של החוג החדש לפסיכולוגיה במכללת תל-חי (תואר ראשון). אהבתי את התפקיד, את החלוציות וכו'.

 

לפני שנים אחדות, יזמתי הקמה של מ.א בפסיכולוגיה חינוכית, במכללה. התכנית קיבלה אישור מל"ג, וכעת כבר מתקבלים תלמידים למחזור השלישי. בחיפה לעומת זאת, הפסיכולוגיה החינוכית נסגרה.

 

לאורך השנים בתל-חי (2003-2017), בצעתי מחקרים רבים ופרסמתי מאמרים לא מעטים. בשלב מסוים הכתיבה באנגלית הפכה אצלי לטבע שני.

 

בסוף ספטמבר 2017 פרשתי אחרי 12 שנים מתפקידי בתל-חי.

 

בגיל 82... אני יוצא סוף- סוף לפנסיה.