ראיון עם דוד נבון
הראיון נערך במשרדי החוג
הדוקטוראט: סיימתי לימודי תואר שלישי ב-UCSD (אוניברסיטת קליפורניה,
סן דייגו), בשנת 1975. הנושא היה - קדימות גלובלית בהיכר חזותי והמנחים -
דון נורמן, דייויד רומלהרט.
עוד לפני שסיימתי את הדוקטוראט התחלתי לחפש את הדרך חזרה לישראל.
לא עמד על הפרק אף פעם להישאר בחו"ל. הרעיון של פוסט-דוקטורט ירד די
מהר, גם כי אז אפשר היה גם בלי, וגם כי חשבתי - בגלל כל מיני שיקולים -
שהגיע הזמן לחזור. מבין האפשרויות בארץ, העדפתי הראשונה הייתה לחוג
לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, בו למדתי לקראת שני התארים הראשונים. אך הסתבר שבאותה עת לא ניתן היה לי להיקלט שם. החלופות הבאות בתור היו: א. החוג לחינוך באוניברסיטה העברית, ב. החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. היתרון של א' היה שהעיר והמוסד היו מוכרים לי וזכורים לטוב; החיסרון – שמעטים שם באותה עת עסקו בפסיכולוגיה קוגניטיבית. היתרון של ב' היה שמדובר בחוג לפסיכולוגיה פרופר, שעתיד מן הסתם להתפתח בין היתר גם בכיוון של פסיכולוגיה קוגניטיבית. התקשרתי לאמנון רפופורט, שאז החל ללמד בחוג בחיפה והכיר אותי עוד מתקופת לימודי בירושלים, והוא עודד אותי לפנות בבקשה להתקבל לחוג. עמוס טברסקי, שהיה אחד המנחים שלי לעבודת ה-מ.א. בירושלים (יחד עם דני כהנמן), ולימד אז בסטנפורד, יעץ לי להעדיף את ב', כי להערכתו החוג עתיד להתפתח היטב, ואם אבוא – אוכל להשפיע על כיוון ההתפתחות.
פניתי אם כן, בכתב בסתיו 1974 ליוחנן הופמן, שהיה אז ראש החוג. אמנון רפופורט הכיר אותי, כאמור, והיו המלצות גם מאחרים. התקבלתי. ההתלבטות בעד ונגד לא הייתה קלה. בשלב מסוים העדפתי לחזור לירושלים, ונתתי תשובה שלילית לחיפה. אמנון אמר לי שלדעתו אני טועה. אחרי כמה ימים של לבטים ודיונים בבית, השתכנעתי לשנות את ההחלטה. התקשרתי לאמנון, והודעתי לו על כך. הוא הביא את זה לשיקול ראש החוג וועדת הקבלה, והסוף ידוע.
השנים הראשונות היו שנים של הסתגלות והיקלטות. הייתי כמובן במתח, אם כי לא כבד במיוחד, עד שקיבלתי העלאה בדרגה (ל"מרצה בכיר") וקביעות (ב-1979).
הכהונה כראש חוג (בשנים 1987-1989) הייתה משא די כבד. היו מאבקים לא פשוטים עם הדיקן (ארנון סופר) על תקנים ושטחים, שאילצו אותי לפנות לרקטור (גבי בנדור). היו בתקופת כהונתי גם דיונים מתוחים מאד במועצת החוג ובוועדת המינויים החוגית שבסופם נפלו הכרעות קשות..
פרשתי מהמעמק"ה בשנת 1992 עקב חילוקי דעות מסוימים, ונאלצתי לבצע את מחקריי במעבדה מאולתרת, שרק כעשור אח"כ נמצא מימון הולם לציוד עבורה ולבניית מבנה פיזי עבורה.
אח"כ הגיעו ה"שנים הטובות". קבלתי מינוי לפרופ' מן המניין (ב-1984). קבלתי פרס ישראל (ב-1992) – להלן (בעמוד האחרון) נימוקי ועדת השופטים (אותם לא עלה בידי למצוא, אבל ברוך יגע ומצא במשרד החינוך והתרבות). בהמשך התמניתי כחבר האקדמיה הלאומית למדעים (ב-1992).
אני חושב שעוזר שילד ז"ל יזם את ההמלצה להענקת פרס ישראל ואולי גם את קידום ההליך למינוי לאקדמיה.
בשנים האחרונות עוד לפני הפרישה ואף לאחריה אני מתעניין בגורמים קוגניטיביים המשפיעים על מהירות נהיגה בכבישים מהירים וביישום האימפליקציות מהממצאים במחקר לשינוי במדיניות הרגולציה של מהירות בכבישים.
כיום: אני עדיין מגיע יום-יום לאוניברסיטה. יש לי חדר קטן בקומפלקס בקומת ה-600 שהיה עד לפני כמה שנים המעבדה לקשב וקבלת החלטות, והיום פעילים בה בעיקר כמה מהחוקרים הצעירים בחוג.
באשר לכיוון ההתפתחות של החוג לפסיכולוגיה בשנים האחרונות, אני חושב שאכן, הגיע הזמן להעמיק את האספקט הפסיכו-ביולוגי, וטוב שכך.
פרס ישראל התשנ"ב במדעי החברה לפרופ' דוד נבון
