ראיון עם אשר קוריאט

16/8/2017

 

הראיון התקיים במשרדו שבמעמק"ה

 

את לימודי הדוקטורט שלי עשיתי בברקלי. דני כהנמן, ששמו הלך כבר לפניו,

המליץ עלי. הוא עצמו סיים את ברקלי שנים אחדות קודם לכן. לימודי

הדוקטורט נמשכו בין 1965-1970. ג'ק בלוק היה מדריך שלי (גם של עמוס

הנדל). תחומי העניין שלי היו אישיות ופסיכולוגיה קוגניטיבית

גם יחד. עם סיום לימודי הדוקטורט בברקלי ב1970 חזרתי לאונ' העברית.

הייתי אז בדרגת "מרצה". לימדתי "פסיכולוגיה קוגניטיבית" בלי טקסטבוק.

זה היה מושג חדש שסטודנטים לא ידעו מה זה. התחום עדיין לא היה מקובל

בעולם כתחום מרכזי וטרם זכה לספר לימוד. לימדתי גם "תולדות הפסיכו-

לוגיה" וגם "אישיות". לאט-לאט, התמקדתי בקוגניטיבית. בסופו של דבר שקעתי אל תוך הפסיכולוגיה הקוגניטיבית ולא יצאתי ממנה במשך ארבעים שנה.

 

אחרי שנים אחדות באונ' העברית במעבר ל"מרצה בכיר", צצו בעיות. הרקטור שם עצר את כל הקביעויות. הוא טען שאסור להעניק יותר סטטוס של קביעות, כי "כל התקנים יתפסו" והאוניברסיטה "תתאבן" חס וחלילה. רשימת הפרסומים שלי הייתה טובה, גם ההוראה שלי התנהלה היטב. ביקשו ממני להמתין עוד שנה לקביעות, אבל החלטתי שלא. 

 

הוצע  לי לעבור לאוניברסיטת חיפה. המעבר היה נורא. החוג באוניברסיטת חיפה היה בפיגור שלא ציפיתי לו, עד כדי כך שבא לי לארוז ולחזור לירושלים. הלוגיסטיקה המחקרית בחיפה הייתה בשפל המדרגה. במשך 4-5 השנים הראשונות בחיפה, הרגשתי שעשיתי טעות עצומה בכך שלא נשארתי בירושלים. אז, בימים ההם, חשבתי שנפלתי למוסד שהוא מכללה. אחר כך דברים הסתדרו (ראה בהמשך).

 

אחרי זמן קצר בחיפה יצאתי לשבתון. ביוג'ין, אורגון, עבדתי עם פוזנר. ראיתי מה זה מעבדה, מה זה מחשבים בשירות הניסוי וכו', קינאתי. כשחזרתי לחיפה ניסיתי להפעיל כאן את השיטות שלמדתי בברקלי ובאורגון. בתקופה ההיא – זו הייתה דווקא תקופה יצירתית בחיי - היו לנו, לחוקרים, המון בעיות באוניברסיטה. היינו צריכים להתמודד יום-יום עם קשיים. פשוט לא הייתה עדיין באוניברסיטה תודעה וניסיון של מהו מחקר.

 

הנשיא היה עוזר שילד. הוא "שידך" את אמנון רפופורט ואותי, אל הכיוון של מעבדה גדולה, מצוידת היטב, שתשרת בו-זמנית מספר חוקרים. אמנון ואני שיתפנו פעולה והגשנו תכנית וכך התחיל סיפור המעמק"ה.   עד מהרה הצטרפו גם דוד נבון וגם יואל נורמן שהיו בתמונה עוד לפני אמנון.  קיבלנו מחשב  PDP ששינה את הכל לטובה.

 

לאט-לאט נוצרה לנו קבוצה – אמנון, יואל, דוד, אשר, חסי. הקבוצה הזו עזרה לי אישית, כי מחוץ לזה הייתה לי "שממה אינטלקטואלית". לימים נוספו לחבורה מורי גולדשמידט ורות קמחי.  אמנון דחף את המעמק"ה מהצד הפוליטי והשיג תקציבים, בזכות מעמדו ודרגתו. אמנון נהג לנסוע לצפון-קרוליינה בכל קיץ, ושם הוא הריץ את הניסויים שלו.  הוא היה "נוכח-נפקד". אנחנו, כל ניסוי עם נבדקים – הכי פשוט שיהיה – נאבקנו איך למצוא פתרונות. יום אחד השגתי 2 מסכים מדהימים, ששכבו באריזות באיזה מקום באוניברסיטה, ללא שימוש. הגיע סטודנט מוכשר מהטכניון שחיפש פרנסה ואתגר, והוא הכין לנו מערכת תוכנות שאפשרה ניסויים מגוונים בתחום הקוגניטיבי. זו הייתה קפיצת מדרגה. 

 

בזכות התקדמות טכנולוגית שהשקענו בה המון, התשתית השתפרה וכך גם המדע שלנו. במובנים רבים, הצוות שלנו במעמק"ה הוביל את כל האוניברסיטה בנושאי מחשוב, טכנולוגיה, וכו'. אני אז חקרתי תהליכי קריאה וזיכרון. כשמורי גולדשמיד החליט לעשות דוקטוראט בחוג ובמעמק"ה, השאלה הראשונה שהוא שאל: "איפה אני יושב?" אז הבנו שצריך להערך למצב שבו לכל דוקטוראנט יש מקום ישיבה.

 

המעמק"ה הלכה והתרחבה, וכל התרחבות היתה כרוכה במלחמות על שטחים, תקנים, ציוד, ותקציבים. בהדרגה הבננו את הבעייתיות שקיימת במודל של "קיבוץ מחקרי". כמו בכל מבנה שיתופי, התחלנו לנסח "חוקה ". עד עכשיו אני משוכנע שזה המודל הנכון ביותר. במודל הזה, כל החוקרים וכל התלמידים (תלמידי מ.א., דוקטוראט ופוסטדוקטורט) הם בעלי זכויות שוות בניצול כל המשאבים של המעמק"ה). חוקר חשוב, ראש מקס פלאנק בגרמניה העיר: מצב שבו פרופסורים ותלמידים עומדים באותו תור לא היה יכו להתקיים בגרמניה. בהדרגה, השיתוף הניב  את מרכז מינרבה שעזר רבות לתמיכה במחקר ומילגות, וכן מענקי מחקר שיתופיים.

 

תקופת ראשות החוג: הרגשתי די טוב להיות ראש חוג. קבלתי מהנשיא תקן של עוזרת מחקר אישית, כפיצוי על בזבוז הזמן המחקרי שלי, חבל שלא נוהגים כך כיום. מה שייחד אז את החוג הוא שהמורים בחוג פשוט נתנו את הנשמה! זה היה במיוחד בולט במגמות הישומיות, שבהן השקיעו הרבה בכל תלמיד. התוצאה היתה שזכינו למשוך את התלמידים הטובים ביותר ולגדל דור של מנהיגים בשדה.  היתה המון איכפתיות והמון רוח צוות. היום יש הרבה יותר השקעה בתלמידי מחקר.

 

אף פעם בקריירה שלי לא חיפשתי תפקיד אקדמי – פוליטי. לא הסכמתי להיות דיקן, רקטור, וכו'. לא הסכמתי להיות חבר מל"ג. כנראה שראש-חוג היה המקסימום עבורי (אם כי הייתי יועץ אקדמי של הרקטור, אבל בלי הצלחה). אני יושב היום בוועדות לאומיות חשובות. אבל אינני נושא באחריות ביצועית ישירה.

 

פרס ישראל: קבלתי את פרס ישראל בפסיכולוגיה בשנת 2002. אני מניח שבן-זאב הרקטור, דחף. הזכייה באה לי בהפתעה. לימים גם נבחרתי לאקדמיה הלאומית למדעים, וקיבלתי גם את פרס רוטשילד במדעי החברה.

 

ההכרה הכי חשובה מבחינת ה"אגו האקדמי" שלי, באה לי מן האגודה הבינלאומית הפסיכונומית, שהיא הגוף הבינלאומי החשוב ביותר בפסיכולוגיה קוגניטיבית, שמקיים כנס כל שנה שהוא ממש חובה. ב-15 השנים האחרונות נהוג לבקש מהחברים להציע  חבר שייתן את ההרצאה המרכזית בשנה שלאחר כך.  ב-2015 נבחרתי לתת את ההרצאה המרכזית, ואני היחידי עד עתה שנבחר לתפקיד זה שאינו  אמריקאי (להוציא דני כהנמן אולי). הייתה לזה, כמובן, משמעות לא רק עבורי כפרט, אלא עבור החוג והאוניברסיטה.

 

כיום, בגיל 78, אני מבלה הרבה שעות במעמק"ה, ממשיך לחקור כחוקר מן השורה. אינני מלמד, אינני מדריך דוקטורנטים ואני משתדל לא להפריע לפרופ' רות קמחי לנהל את המעמק"ה.

 

בקיץ 2018 עמליה ואני עוברים לתל-אביב.

​