ראיון עם צפי דגני
18/7/2017
סיימתי את לימודי המ.א. במגמה הקלינית באוניברסיטה העברית בירושליים
בשנת 1969. סיום כתיבת התיזה התעכב מאד. למעשה סיימתי לימודי שמיעה
וכל החובות האחרים ב1969 . אבל נדרשו לי עוד 4-5 שנים להשלים את התיזה.
עשיתי פרקטיקום בבית חולים "הדסה" ונשארתי שם להתמחות, בהנהלתו של
פרופ' יואל שנן . סיימתי שם את חובות ההתמחות, קיבלתי הסמכה להדרכה.
כלומר כל המסלול המקצועי עבר עלי בבי"ח הדסה.
התחלתי שם כממלאת מקום ואחרי כמה שנים קבלתי קביעות ומשרד משלי .
עבדתי במרפאה לבריאות הנפש של בית החולים, במחלקה לשיקום , בביה"ס
לרפואה, ביחידה למיון ובביה"ס לאחיות בהנחית קבוצות. האוריינטציה בהדסה
היתה דינמית , ופרופ' יואל שנן הכניס גם את החלק המחקרי.
פרופ' א.א.וייס , פרופ' מוזס, ד"ר. אבני , ד"ר לרנר , פרופ' עטרה קפלן ועוד רבים אחרים היו מורי.
ב1976 נישאתי ובעקבות נישואי עברתי לחיפה. היה לי מאד קשה לעבור לחיפה, כי הרגשתי טוב מקצועית ובכלל בהדסה.
המעבר לחיפה מבחינה מקצועית היה מעין הלם של נפילה וחבל להרחיב על כך.
למזלי קיבלתי כמעט מיידית תפקידים בחוג לפסיכולוגיה, ובמרפאה הפסיכיאטרית בבי"ח רמב"ם.
בחוג התחלתי להדריך כמתרגלת את הסטודנטים של המגמה הקלינית בדיאגנוסטיקה. נכנסתי כמטפלת למרכז לטיפול וייעוץ לסטודנט של האוניברסיטה במקום פרופ' מרילין ספר שיצאה לחופשה, ונשארתי שם שנים רבות.
התחלתי אם כך לעבוד בחוג לפסיכולוגיה בחיפה ב 1976-7 .
בתחילה הייתי אסיסטנטית של פרופ פייר סולימאן שלימד דיאגנוסטיקה. תפיסתו בפרוש והבנת מבחנים פסיכולוגיים הייתה שונה מאד מזו שגדלתי לפיה בהדסה בהדרכת פרופ יואל שנן. וזה לא היה פשוט.
אחרי שנה התחלתי ללמד את הקורס בדיאגנוסטיקה ולא רק לתרגל.
השקעתי רבות בתרגול ובהוראה בהכנת החומרים לסטודנטים ובבדיקת הרפרטים שלהם.
ב- 1978 ברוך נבו כראש החוג ניסה להעביר אותי למסלול תקני ב' או ג' אבל זה לא הלך, ורוב הקריירה שלי בחוג עברה עלי בתקן של מורה מן החוץ. זה לא כלכך הפריע לי כי היתה הרגשה שכולנו, כל חברי החוג חבורה אחת.
בשנות ה-70 רוב חברי הסגל היו בדרגת "מרצה" וכל עניין הדרגות עדיין לא שיחק תפקיד מאד משמעותי. ומאוחר יותר כאשר השתנתה הרוח וזה התחיל להפריע, כבר נעשה מאוחר מידי להתחיל לימודי דוקטוראט.
בסוף שנות ה70 נכנסתי לתפקיד מרכזת הפרקטיקום של המגמה הקלינית במקום יעל לירון. זה היה המקום המיוחד שלי. הכרתי את כל הסטודנטים במגמה. את כל מקומות הפרקטיקום בחיפה וסביבתה. הייתי אשת הקשר בין האוניברסיטה לתחנות הקליניות השונות – תפקיד שראיתי בו חשיבות רבה ועד היום הוא נראה לי קריטי.
בנוסף לאוניברסיטה, עבדתי במשך השנים במרפאה הפסיכיאטרית בבי"ח רמב"ם, בביה"ס לרפואה של הטכניון, בתחנה לייעוץ וטיפול לסטודנטים, ובמרפאה לבריאות הנפש של קופת חולים. איכשהו, העבודה באוניברסיטה נשארה תמיד ה"מרכז" בחיי המקצועיים.
סגל המגמה הקלינית בשנים ההן היה בין היתר: פרופ' עמנואל ברמן, יעל לירון, עדנה מור, פרופ' מייק מרבאום , ד"ר מרילין ספר, ד"ר שמשון רובין, ד"ר רות שרבני, ד"ר יהודית הראל, ד"ר גליק, ד"ר לי גבר ועוד רבים אחרים.. אהבתי להדריך סטודנטים בדיאגנוסטיקה ועוד יותר אהבתי את ההדרכה על טיפולים שהסטודנטים עשו בתחנות השונות.
הרבה שנים נחשבתי למומחית בפרוש מבחן "השלמת משפטים" של י. שנן, ששימש כאחד המבחנים לקבלה לרפואנים ואחיות ומבחן קליני למטופלים במרפאות.
מה שזכור לי מהתקופה ההיא של שנות ה-70 וה-80, זו ההשקעה העצומה בכל סטודנט וסטודנט במגמה הקלינית. הן בוועדות הקבלה והן לגבי המתקבלים. היו דיונים רבים לגבי הסטודנטים, הצרכים שלהם, בעיות שהתעוררו , ותמיד היה משמעותי הקשר בין העבודה הקלינית בתחנות והלימודים התאורטיים.
סיום העבודה בחוג
במהלך התקופה עד כמעט שלוש השנים האחרונות, היו לי תפקידים רבים, בו זמנית במשך שנים רבות. רובם צינתי לעיל.
בשלוש השנים האחרונות. התחלתי לצמצם את התפקידים לאט לאט. הרגשתי עם זה בסדר, זה הריתמוס הטבעי של החיים. התפקידים האחרונים שנשארו לי היו קשורים בהדרכה בטיפול והאחריות על הפרקטיקום במגמה הקלינית.
לקראת הסוף חלק מהוותיקים פרשו, הגיעו מרצים חדשים ותפיסות אחרות, כולל תפיסת תפקיד מרכז הפרקטיקום והקשר עם התחנות השונות.
בכל מקרה הכנתי עבור כל מקום פרקטיקום תיקי סיכום כדי שהבאים אחרי יכנסו באופן חלק לתפקיד. לאור השינוי בתפיסה לא ברור לי כמה היה בהם שימוש. בקשר לעזיבת הפרקטיקום, עברתי מתחנה לתחנה ונפרדתי אישית מאותם מנהלי תחנות והעובדים שאיתם נפגשתי כל השנים ושסייעו בידי רבות בדאגתם לסטודנטים. הייתה לי הרגשה טובה של "סגירת מעגל".
לא מעט מתלמידי " עשו חייל ועלו לגדולה " במרוצת השנים ואני פוגשת בהם בכנסים או סתם כך באופן מקרי בשמחה רבה. בינהם שמואל גרזי, ד"ר דנה אמיר, נדב וינטראוב, פרופ' עפרה מייזלס, ד"ר קרין בן ארי סמירה, ועוד ועוד. אלה רק חלק מהם ויש עוד רבים רבים אחרים בחיפה וברחבי הארץ.
אני גאה בהם.
לסיכום : זו היתה תקופה מעניינת, מגוונת, בה גם לימדתי וגם למדתי רבות ואני שמחה שנטלתי חלק בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה שצמח להיות חוג מאד משמעותי ותרם לרבים מהפסיכולוגים הנמצאים היום בשטח.
